בין ההפסקות

עוד חודש לעזיבת המרכז.

חציתי את הכביש בדרך לדירה וילד נודר/דוקר עם קורקינט החליט לצרוח אליי משהו לא מובן ולברוח, נראה לי שהוא ניסה להבהיל אותי או סתם לחפש תשומת לב.

עצרתי ובהיתי בו והוא נעצר גם ובהה בי.

ותכלס,

באסה לי בשבילו, זה מה שיש לו בחיים כרגע כילד,

אני חוזר ומסתכל על הילדות שהייתה לי, התמימות, החברות, אשכרה ביליתי את הזמן בלגדול ולהיות ילד.

והילד על הקורקינט?

הוא כבר גמור, בגיל כזה צעיר, מבוזבז וכל כך מהר.

באסה לי, אבל יותר באסה לו.