קטנטונת,
תגידי, זה מוזר לקרוא לך ככה בשקט?
ואז פתאום הגוף מתמלא צמרמורות קטנות שמלטפות את הלב.
זה נעים.
אמרתי לך שיש דברים שאי אפשר להגיד בקול רם
למרות שאת מתעקשת
ואת מתעקשת
אבל אי אפשר להגיד אותם ככה סתם.
אמרתי לך שיש דברים שאי אפשר להבין
כשאתה נמצא כל כך רחוק ממישהו
אבל עדיין
נושם איתו ביחד
נדמה לי שאתמול, הרגשתי נשימה אחת או שתיים שלא שייכות לי
נדמה לי שהן היו שלך
ומיד לאחריו הגיעו דפיקות
נדמה לי שלרגע חשתי את הלב שלך דופק
היום יותר מידי אנשים שאלו אותי מה קרה
מאיפה הרוח האופטימית
מאיפה השמחה
ואם אפשר שאני אפסיק לשיר כי, "לא נעים לנו להגיד אבל...."
חייכתי אליהם
חייכתי כי החיוך המפגר הזה תקוע עליי כבר יותר מידי זמן
"נראה לנו שאתה מאוהב. אנחנו נספר לאשתך"
צחקתי בקול. אם רק היו יודעים.
את מכירה את זה שאתה נמצא בימים הארוכים האלה, שזזים לאט
אבל מישהו מהצד מטיס לך אותם?
והלילות השאלה שאתה אומר לעצמך
"אני חייב היום לישון עוד שעה!"
ומישהי לוחשת "תישאר איתי קצת"
והעייפות נעלמת מעצמה
איכשהו זו את
אמרתי לך שיש דברים שאי אפשר להגיד בקול
למשל
שתהיי יותר צמודה
להדק עוד קצת את הרצועה
שתהיי קרובה יותר
להיכנס לך יותר לשגרה
להיות מקום המבטחים שלך
להיות מקום בטוח.
את מספרת עליו
ואני מקשיב
אני יודע עמוק בתוך הלב שאני לעולם לא אהיה כמוהו. הוא הראשון ולו הזכות
והמקום הזה בהיכל התהילה
האמת, אני לא רוצה להיות כמוהו
אני רוצה להראות לך דרך חדשה
דרך אחרת
שלנו
אני רוצה לתת לו כבוד והערכה למקומו
להוקיר לו ביחד עם מה שהיה עבורך
לא לפחד ממנו
ולדעת, שאני לא אהיה הוא
אבל אהיה הרבה דברים אחרים
קטנטונת,
אם לרגע היית נכנסת למערבולות הראש שלי
היית נבלעת בין ים של מילים שאי אפשר להוציא
חלקן מרכיבות מילים כמו
"אני רוצה שתהיי שלי"
וחלקן
"אסור לדבר בקול רם"
את שקטה קטנטונת
לא אומרת יותר מידי בצורה פורשת
רק זורקת רמזים קטנים כמו פיל לאוויר
ואני, קצת מטומטם שלא תופס אותם בכוונה.
למה?
כי יש דברים שאי אפשר להגיד בקול רם
ומוטב שיישארו נעולים
