דיברנו רבות על הנושא
ממקום ששנינו לא ידענו הרבה לא רצינו לנסות
לשחק בחוסר אחריות בין חיים למוות
אז התשוקה גרמה לנו לשבת המון
לקרוא, להבין ולדבר אחד עם השנייה
בין הידע התאורטי שקראנו
דאגנו להעביר אחד לשני את התחושות
לאן אנחנו רוצים להגיע ומה לחוות
לקרוא מצוקות
לא לפחד מהפחד
מאיבוד השליטה וההכרה
ותוכנית חירום למגירה לשעת חירום. שלא נצטרך.
ההתחלה הייתה איטית
אני זוכר את הפעם הראשונה שהיד שלי הייתה סביב הצוואר שלה
לוחצת בעדינות
הראש שלי סורק את התגובות שלה
ריכוז שיא בדבר החשוב לך מכל
אני זוכר את הצלילים הראשונים של המלחמה שלה באוויר
והשחרור
ואת הנשימות הכבדות שלה
והרגעה
התעניינתי בתחושות שלה
והיא דאגה להעביר לי במדויק מה שהיא הרגישה
ומה היה לא טוב
הנשימה חזרה להיות סדירה
וגם הדופק
תיקונים ושינויים בתפיסה
והיד לוחצת שוב
הפעם שהמלחמה שלה עם האוויר התחילה
השארתי את היד לעוד שניה או שתיים
ושחררתי
הפעם לקח כמה שניות עד שהיא הצליחה לנשום סדיר שוב
ברגעים הראשונים היא נשמה נשימות קצרות ומהירות
והיא תיארה תחושת ריחוף
הנחנו לזה באותו היום.
התקדמנו עוד ועוד
כל פעם קצת
עד לאותה לחיצה
לאותו הרגע
שב היא קרסה אליי
שניות בודדות שנראו כמו נצח של איבוד הכרה
בודק דופק, מוודא שהכול בסדר מבחוץ
דקות שאני מביט בה
כשהיא חסרת אונים באופן מוחלט
פותחת עיניים
מסדירה נשימה
תוך כדי חיוך
נרגע ומבין שהכול בסדר
הדופק שוב סדיר
נשימות סדירות
נשכתי לידה
היא עם חיוך דבילי על הפנים
אני עם חיוך דבילי על הפנים
אני עוטף אותה אליי
עוד גבול שנחצה
עוד רגע
שאיש לא יבין לעולם