במקור רציתי לכתוב לך מחר
ביום השנה שלך
ביום שנפרדנו לנצח
אולי כל מה שעובר עליי בימים האחרונים
משחרר ממני את הצורך לכתוב לך, דווקא עכשיו
אני מוצף
עיניים אדומות בורקות
דמעות
כמו כל שנה
ב-20 לאוגוסט
אבל השנה זה הקדים
אני ואת יודעים למה, למרות שאת שם, כל כך רחוקה
אבל כל כך איתי כאן.
זו שנה ראשנה מאז שאני כותב לך כאן
במקום שבו הכרנו
שהפגיש בנינו
רקם לנו חוויות משותפות
הומור משותף
תקוות
ויכוחים ופרידות שלא יביישו אף ערוץ סדרות טורקיות
ואהבה ענקית ענקית ענקית
תמיד צחקנו באון ואוף שלנו שרק משוגעים כמונו מסוגלים לשמור על קשר
שאנשים אחרים מזמן היו נעלמים
אבל היינו אנחנו
ואיך היית אומרת לי תמיד
"זה הקסם שלנו..."
כן... זה היה הקסם שלנו
תמיד כל שנה אני נזכר בשיחה הרצינית הראשונה שעשית לי
שסיפרת על הבעיה שלך
שפחדת שאני אברח
וגם פחדת שאני אשאר
וכל מה שאני פחדתי ממנו זה שלא תהיי
קיבלתי תקופה קצרה של 3 שנים בחברתך
זה לא מספיק עם התוכניות שהיו לנו
ועדיין אומר כל יום תודה רבה ליקום שהביא לי אותך
ולימד אותי שיעור על אהבה אמת ללא תנאים
אני זוכר את הטלפון ביום הארור ההוא
שאמרו לי שאת מבקשת שאני אבוא
שלא נשאר לך עוד כוח.
לא נשאר לך עוד כוח אפילו לבקש ממני בעצמך שאני אבוא
את הרגע שהחזקתי לך את היד
חזק
והמכשיר
התחיל בצפצוף ארוך
והקו התיישר
כאילו חיכית רק לי שאני אבוא
תמיד פחדתי מהרגע הזה
לראות מישהו שאני אוהב ללא רוח חיים
הקרובים שלך היו איתי
וכאילו לא היה אף אחד מסביב
פשוט נתתי לך נשיקה קטנה על המצח
בדיוק במקום הסימן את האהבה שלנו
בכל מיני נקודות בחיים
יוצא החוצה מחזיק את עצמי חזק
נכנס לשירותים
ומתפרק
מתפרק בדיוק כמו עכשיו שאני כותב לך את המילים הללו.
הייתה להקה קטנה שמאוד אהבת
היית אוהבת לנגן אותם באוטו שהיינו נוסעים
והיה שיר שלהם שמאוד אהבת. מאוד אהבנו
ודווקא הפזמון שלו, כשאני שומע אותו כל פעם מחדש
ושובר אותי
מרסק לי את הנשמה
דווקא הוא יודע להגיד דברים הרבה יותר טוב ממני
"היו לי דברים לומר לך
יש עוד מילים שלא הגיעו לליבך
וכבר שכחתי איך
שכחתי איך
לשיר את השיר כשקר לך
לא לנגוע בכלל רק ללחוש באוזנך
איך שכחתי איך לנשום כשאת אינך"
