כשאני נכנס לפארק הגדול הזה אני לא מפסיק לחשוב עליה.
מסתכל על כל הילדים הקטנים והגדולים עם העיניים הנוצצות אל עבר הדמויות שהם אוהבים לצלילי המוזיקה שמכניסה לאווירה,
אני חושב מה היה קורה אילו היא באמת הייתה איתי כאן, הולכת איתי יד ביד
עוברים בין המתקנים והייתי שומר עליהם ב-4 עיניים שלא תלך לי לאיבוד
והיא מידי פעם הייתה מצביעה על הדוכנים המפוזרים ברחבי הפארק, מצביעה עליהם ומבקשת לקנות לעצמה משהו
ואני הייתי שקול בין הצורך לתת לה להינות מעולמות הפארק לבין הצורך להגביל אותה.
אני מדמיין את החיוך שלה שהיא הייתה מגלה בכל צעד שלה דברים חדשים
ואת הקסם שהיה משאיר עליה מופע הסיום, 20 דקות של מוזיקה, פירוטכניקה וזיקוקים
לראות את כולם, קטנים עד גדולים מוחאים כפים, מחייכים ומאושרים.
ואז לחזור איתה לחדר אחרי יום עמוס
להוציא מהקטנה את הגדולה
לקחת את האושר שלה ולנגן עליו
להעצים אותו בכאב
ועטוף אותה אליי בחיבוק אל תוך לילה
שבבוקר לאחריו עוד יום כזה
של יד ביד
