אחרי שעות ארוכות של טיסה כמעט ללא שעות שינה
בעיקר בגלל ילד שישב סמוך ואמא שלו שישבה מאחורי
והחליטו שהם אם לא ישנים – אף אחד לא ישן על המטוס הזה
ותור ארוך וזורם בהליכה מפותלת כמעט בלתי נגמרת בתור לבדיקת הקורונה בנתב"ג
אני סוף סוף יוצא החוצה
היה לי מעין חלום
תקוות שווא
פנטזיה לא הגיונית
שהיא תחכה לי בחוץ
לא חיפשתי שתיקח אותי הביתה או תסחוב עבורי את הכבודה
כל מה שרציתי שתחכה לי שם בחוץ
עם חיוך ענק על הפנים
תהיה שמחה שחזרתי
כמו שאף אחד לא היה שמח לקראתי אף פעם
תרוץ אליי כמו ילדה קטנה
עם ידיים פתוחות לרווחה
וחיוך ענק שעדיין לא ירד
תקרא בקול בשם שלי
תצעק "חזרת חזרת"
ואני אעזוב את כל מה שאני מחזיק
אפרוש את הידיים לקראתה
ואני אתפוס אותה חזק כשתגיע לזרועותיי
אתפוס חזק ואסובב אותה באוויר
כאילו רק שנינו היינו שם ברגע הזה ואין איש מלבדנו
אני אשחרר אותה
אביט לה עמוק בעיניים ולא אעצור מלחייך
ואחבק אותה חזק חזק
"כמה התגעגעתי אלייך...
כמה התגעגעתי"
הדלת האוטומטית נפתחת
אני עובר מהאזור הממוזג לחום שבחוץ
היחיד שרץ לכיוון שלי היה נהג מונית שרצה שאסע איתו
"לאן אתה צריך? 250 שקל טוב לך? זה אוטו גדול"
בלי לצעוק בדרך אליי "חזרת חזרת" בלי להגיד שהוא התגעגע אליי, בלי חיבוק ענק
ובטח שבלי הרצון שלו שאני אסובב אותו באוויר ואגיד כמה שהתגעגעתי אליו
אני מתרחק מהאנשים מסביב
מוריד לרגע את המסכה
לוקח אוויר בלי סינון אחרי כל כך הרבה שעות
ומקווה שאולי הפעם הבאה
תהיה אחרת
והוא כן ישמח שחזרתי עם חיבוק גדול...
ואם לא הוא
אז לפחות היא
