פאזל מפיסות לא מתאימות

בית הקפה של הידוע של השוקולד ידע ימים טובים יותר בעבר.
כשחשבנו איפה להיפגש ידעתי ששם אנחנו צריכים לקבוע
היא מידי פעם דיברה איתי על המקום הזה
שהוא שקט אז אפשר לדבר, ויש שם משהו שהיא מאוד מאוד אוהבת
אז קבענו שם.
היא הגיעה כמה דקות לפני הזמן שקבעו
בעוד לי היה עיכוב קל בחיפוש חניה
וזאת למרות רחבת החניה הגדולה שהייתה ממול חניתי באחת הקצבות.
ידעתי את מי אני הולך לפגוש
ובכל זאת שראיתי אותה בפעם הראשונה עלה לי חיוך
הקפיצה הזאת מהטקסט, לתמונה, לקול
החיבור הזה של לראות אותה בפעם הראשונה
"נעים מאוד ...." הציגה את עצמה כאילו לא הכרנו מעולם.
התחבקנו
התיישבנו במין תא שיצר פרטיות בין שנינו לבין שאר אורחי המקום
לא הייתה שניה של שקט
הצלחנו לדבר על הכול כאילו "רק שנינו כאן"
כאילו אנחנו מכירים כבר שנים
"המטבח נסגר ובקרוב גם המקום, תרצו עוד משהו?"
הזמן עבר במהירות
ביקשנו חשבון ויצאנו
"האוטו שלי רחוק... בקצה של החניה"
אמרתי לה תוך כדי שאנחנו הולכים לכיוון הרכבים
היא המשיכה ללכת איתי עד שהגענו לאוטו שלי
"הצלחנו כבר להגיע לאוטו שלי, אולי אני אלווה אותך לשלך"
והיא הצביעה לי על האוטו הסמוך לשלי
"זה שלי" אמרה וחייכה
החניון כבר התרוקן ממכוניות
נעמדו בין המכוניות שלנו
העיניים שלו הצטלבו
האווירה לא השאירה מקום לספק
תפסתי לה חזק מאוד בשיער
"את רוצה לנשק אותי? תתאמצי."
היא נלחמה להתקרב אליי,
לנשק אותי תוך שהיא נלחמת בכאב
היד שלי בהתנגדות חזקה מאוד אליה
מעצימה את הכאב
אבל הרגשתי את הרצון שלה
את ההתמודדות עם הכאב להשיג את המטרה
מילימטר לפני שהרגשתי הקרקפת שלה נקרעת
שחררתי אותה לאט לאט להשיג את המטרה שלה
נעמדו שם ארוכות
מחייכים כמו 2 דבילים
מתקשרים לשחרר אחד את השנייה
נפרדנו עם רצון אדיר להעביר את הלילה ביחד
אבל נשארו כל אחד עם החיוך של השני צרוב בראש
מאז אותו רגע
כל בוקר אני מתעורר שוב ושוב לחיוך הזה שלה
הכאב נעלם
אבל הרצון להעביר את הלילה ביחד
עוד לא תם