קטנטונת

נושמת עמוק

פורמת חוטי סאטן שחורים

מצמידה לגוף, מנסה לסגור בכוח

קשה לשים מחוך לבד

מכניסה את כל הבטן פנימה, דוחפת ולשה את הבשר הלבן, החלק, לתוך המעטפת שחורה, הקשיחה

מעולם לא שנאתי את הגוף שלי כל כך, את השומן, את הבטן הלא משנה כמה אתאמן תמיד תישאר כזו - לבנה, רכה, כמו רכיכה או רימה מגעילה

מצליחה לסגור את כל הכפתורים, תופסת בחוטי הסרטן ומושכת ומושכת

הוא עדיין לא לגמרי סגור מאחור, ולא הדוק ויפה כמו שרציתי

אבל כשחוטים נקשרים אני מרגישה טוב

כבר לא צריך להכניס את הבטן, או לבכות אחרי כל ארוחה, או לרצות להקיא כשאני מרגישה שבעה

ובסוף היום אני צריכה להוריד את השלד החיצוני השחור, ולתת לאוויר למלא את הריאות שלי עד הסוף

ולשנוא, לתעב, את הגוף הזה, עד שמישהו יבוא ויאהב אותו, יאהב כל כך עד שאוכל לאהוב בעצמי

את עצמי