תבונות מאוחרות

הקרס


הם נכנסו ביחד למועדון, הוא בלבוש זרוק שערו לא מסודר

והיא צמודה לו לאחוריו מסתירה את ידו הימנית שבתוכה.

ידיה הדקות מקיפות את כתפיו הרחבים מאחור נאחזות לשיווי משקל.

נשימתה נעתקת לפרקים לחייה אדומות מהתרגשות ובושה.

עיניה מנסות לקלוט את מבטו מראות תחנונים לכך שיפסיק לגרות אותה.

שני אצבעות הוא כבר הכניס לכוסה הרטוב.

ואת אגודלו מידי פעם מעביר על דגדגנה הזקור.

את כתפו היא נושכת משאירה סימנים קטנים על החולצה הדקה.

הוא אינו מסב את ראשו אליה

רק מאט במעט את הליכתו נותן לה להיצמד אליו יותר בחוזקה.

הסלקטור בדק את שניהם לא מבין לקולות האנחות החרישיות שהיא משמיעה

לפשר שפתיה הנשוכות מתענוג וכאב.

האם את בסדר? שאל אותה המאבטח

זה לא משנה ענה הבחור אנחנו יכולים להיכנס?

לא, ענה המאבטח אני חייב לבדוק אותכם.

היא נאנקה בבקשה אילמת והוא לא ויתר אנו נכנסים כך או לא בכלל.

המאבטח נישאר עיקש.

היא נאנחה לרווחה בעודו שולף את ידו ומתרחק מימנה לבדיקה.

אצבעות יד ימינו רטובות ממיצי תאוותה.

בדיקתה הייתה יותר קצרה משלו למרות שאת כתמי הגמירות שלה ניסתה להסתיר.

הוא שוב רמז לה והיא חזרה למקומה מאחוריו כרגיל.

הקרס נכנסה למקומה הראוי, אבל הפעם שלוש אצבעות.

היא נאנקה מתענוג.