תבונות מאוחרות

היא מבקשת ממנו מדי פעם.
עליו היא סומכת, אותו אוהבת, יודעת שאיתו היא בטוחה.
"לא יכול לראות אותך כואבת" הוא אומר ומסרב.
זה הדבר היחיד אותו הוא מסרב לעשות איתה, אין לו גבולות אחרים איתה. רק גבולות הכאב.
תכאיב לי, היא מבקשת בתוך סערה של מעשה אהבה. הוא מסכים לקשור את ידיה אבל מהסס להמשיך.
"אל תפחד. אני סומכת עליך" היא לוחשת לו וסערה ברוחה.
הוא מושיט יד מהססת.
היא מחייכת אליו בסערת חושיה.
הוא אוחז פטמתה ולוחץ. היא רוצה להתמכר לכאב אבל יודעת שקשה לו, שעכשיו זה בשבילה בלבד. עיניה לא עוזבות את עיניו. הוא מביט בה. בוחן כל תגובה. נכון להפסיק.

הכאב גובר ועימו העונג, אגלי זיעה מבצבצים על שפתיה. היא מתאמצת לא להשמיע קול. לא להבהיל אותו. אבל שריר בפניה מסגיר את המאמץ. הוא משחרר את ידו כנשוך נחש ומתיר קישוריה.
היא מחבקת. אותו בחזקה. אוהבת מתמיד.
איתך אני בטוחה. היא לוחשת לו. לך איתי.