ניצוצות

כאי חושבת שהבנתי את הבעיה שלי ביחס לנשלטים/ות.
אני אלרגית להתקפי קנאה/רכושנות - הם עושים לי אנטי לגמרי.
הקטע שהכי מעצבן אותי זה שאם אני לא עונה על דרישות הפנטזיה של מי שפונה אלי כנשלט/נשלטת, אז אני לא שולטת מספיק.
אוקי
סבבה
אין בעיה.
כרגע, האמת גם לא ממש בא לי
זה ביג טרן אוף.
ממש קשה לי עם זה (התקפי קנאה'/ רכושנות) ואני חושבת שתמיד היה לי קשה עם זה רק לא ידעתי ש"זה" זה "זה" (וכן, גם בנץ הוא "זה")

אני לא יודעת אם זה בא כחלק מכל מערכת יחסים. אולי אני זו שסוטה חלילה מהמוסכמות?
תאכלס אני לא טובה עם מוסכמות, ואף פעם לא ממש הייתי.
אני אפילו פה ב" חברה ה SDSMית " אני לא מסתדרת טוב עם המוסכמות,,,,
כאילו פאק, אם הייתי רוצה את המוסכמות הייתי ונילית, לא כאן. ורגע, שיט. מה זה אומר בכלל להיות "כאן" . סתם עוד אשליה.
דונט גט מי וורונג. אני שיא המרובעת. אבל לארבע צלעות שלי יש את הזויות המיוחדות שלהן.
אולי אני קיצונית מידי. אולי אני פשוט לא קיצונית בכלל.
מה זה משנה. תאכלס .

יש לי נטיה נורא רומנטית (וכן נורא, מאוד על דרך השלילה) ומאוד נאיבית להאמין שאם משהו מסתדר אז הוא מסתדר.
וגם כשהכל מסתדר יש את הבדיקות שהחיים כבר מעבירים אותי כדי לבדוק אם זו סתם אשליהשל "סדר" או לא... ואז קורה הבאלגן....


בכלל איך התקף קנאה מסתדר עם חזית כנועה וכולי ...
רגע, שאני אבין
להכניע זה אומר להתגבר על התקפי הקינאה?

ואם זה לא עושה לי את זה. ככה. אותו התקף קנאה X או Y , וזה מכבה אותי, ועושה לי לעזוב.
למרות שכביכול זה אמור להיות טוב, כי מקנאים לי.
או משהו כזה.
אבל איך אפשר לקנא לי ולהכנע באותו הזמן?

כל זאת ועדיין להשאיר את הזין שלי עומד (נו, זה שבראש, הוירטואלי, בין הסינפסות במוח שלי)
ולהרטיב אותי
ושאני ארצה עוד


איך
איך זה קורה
זה לא ברור.

אני משערת שאלו הגבולות שביו הפנטזיה למציאות שתמיד צריך לשמור עליהם במוח. אני לא יודעת איך אחרים "עושים את זה" או "מתגברים" על זה.. ואני לא יודעת אם זה מהווה מכשול עבורם.

אני לא יודעת אם זה משהו שבכלל מתקיים תחת המטריה של הבידאסם .

*******************************************************************************
עזבו אתכם
בלה בלה עד לא ידע
מחשבות של אמצע לילה או במקרה היותר גרוע של תחילתו שהחליטו לרוץ מרתון במוח שלי.
רק שלא יעשו שם למעלה תאונה.


לילה מנוחה פטריות חורש רעילות שלי 😄

הסתכלתי על עצמי במראה, כשאני מחליפה מזוג אחד של עגילי חישוק, לזוג אחר.
איזה דבר אידיוטי זה לנקב את האוזן ולדחוף לתוכה חישוק מתכת. לא סתם חישוק מתכת, אפילו קיימים גדלים שונים של חישוקי מתכת! מה אלו הם החישוקי מתכת הללו ? מה הם מסמלים עבור בני אדם האלו?עוד שיגעון אופנה

אופנה? מה זה אופנה בכללם הללו?
אופנה מסמלת את הצורך של האדם להזדווג עם הכי טובה שיש מבחינת הנורמות החברתיות בשבט - הכי אופנתית.. כאשר האופנה בעצם מדגישה תכונה כלשהי , נ?ר?טיב תרבותי , סקסואלי, או כזה המסמל את ה "best of the best of the best" ... עבור האנשים באותה החברה. זהו חידוד תרבותי. ולא סתם תרבותי.. אני חושבת שזה חלק ממש אינטגרלי מתהליך אבולוציוני... שקיים בתת הכרה של הפרטים בחברה.

כנראה שלא סתם בני האדם חוברים חברויות, ורוקמים שבטים..
זה אותו הדבר. הכל קשור.
אלו שייצרו עבורינו את האופנות היותר חזקות, ואלו שיובילו אותם ויתפסו כנושאי הדגל של אותה אופנה בה הם דוגלים, יזכו להכרה זמנית או קצת יותר חרוטה בתודעה החברתית.. ובנוסף להתפשטות תכונה דומיננטית שמוחתמת על שמו, וכך מפיץ בעצם חלק מעצמו בעולם... כך גם תגדלנה אפשרויות הרביה שלו, מבחינת פרטנרים/פרטנריות פוטנציאלים/ות וכן הלאה, עד ילדים, שושלות וכולי...
מרקם חיים מאוד הזוי יש לנו בני האדם, בעולם הזה. לפחות כעת.

אחרי כן באות המלחמות בין האופנות, צורך עז להכריע לגבי הדומיננטיות, של אופנה זו או אחרת. למי יש יותר גדול, למי יש יותר כסף, מי חזק ומנצח ומי מפסיד, אבל אותו כמובן שאיננו סופרים...

אנחנו לא ממש שונים משבט גורילות !

{על אף המישור הנפשי ריגשי וכו אותו אנחנו מייחסים למעשינו, אין לדעת באמת מה עובר בנפש של גורילה בהשוואה לנפש של אדם. וכן אם אתם רוצים להזדעזע עוד קצת אז חישבו נא על אותן גורילות אומללות שחיות בכלוב ומקבלות זריקות של וירוסים קטלנים, תרופות לסרטן, איידס וכולי... שלא נדבר על מוצרי קוסמטיקה, שפוגעים בהן ואפילו שורפים את העור, במקרה והגורילה דנן רגישה.. אבל למי אכפת בכלל מרגשותיה של גורילה בכלוב מעבדה. היא "רק" חיה "מכוערת" ומכוסת פרווה... בניגוד לנו כמובן האנשים הנאורים שבורחים לשנות את
מבהב גופינו במרדף אינסופיי לשנות את האבולוציה לטובתינו...}

* ** ***** ** *
אז כך ש.. ההתעלות הזו שהיקום מעביר אותנו,הוא לא סופר אותנו ממטר.. אנחנו קורבן מוחלט שלו.
### אבל מה קורה כשהתכונה השלטת שמועברת הלאה היא דווקא הנהנתנות.. זו שאומר אני רוצה שיהיה לי טוב והרבה יותר מטוב.
###איפה הטוב שלנו מתיישב במאבק האנושי להיות יותר חזק ומנצח?

מפתיע איך התבוננות קטנה במראה, מוציאה ממני "חפירה" כזו.
נו טוב, לא מפתיע כל כך...

טוב נו, אז ככה ....

דבר ראשון וחשוב לפני שאני אשכח אותו... תודה למי שנתן איזה דחיפה או 2 לנדנדה המהממת ההיא בסוף הרחבה שם.. אין לי מושג מי אתה/ את, אבל זה עשה לי את זה!(נידנוד הנדנדה ) אז תודה!.
שיחקת אותה !

היתה מסיבה מגניבה, אמנם הגענו מעט מאוחר יחסית לתחילת וסוף הערב.
או יחסית לתאבון הבלתי נדלה שלי לעוד קצת..אי שם לקראת הסוף כבר הבנתי שהמוזיקה הזו רומזת לי לעזוב, כמו השעון לסינדרלה, רקר הרבה יותר בוטה...

3 שנים אחרי, אני נכנסית לרחבה הזו, ומלא פרצופים לא מוכרים בכלל.. ומוזר..כי איך שאני נכנסית למקום,אני שומעת את הדהוד ירית הפתיחה למטמורפוזה כללית ברמת סקס אפיל ועינטוזים.....מוזר, חשבתי שאכיר קצת יותר מהנפשות הזזות.. ואין , נו טוב, זה מה שקורה אחרי 3 שנים פלוס 20 או יותר קילוגרם, מערכת יחסים מהסוג הארוך והרציני שפסה לה מעולמי...בתוספת שינויי מסלולים ופאזות בחיים בצורה כוללת וגורפת.

אף אחד לא התנפל בחיבוקים
לא היתה פמליית כבוד, שטיח אדום, ואנשים משתחוים
גם לא הנהונים של שלום....
אבל זה בסדר, זה שאני פולניה ונעלבת לא צריך להפריע פה לאף אחד
סתם.


זה היה לא רע בכלל.
אני אף אחת. וזה נפלא.
לפחות לרגע זה.

בת הלוויה שלי חוטפת הלם לייט למראה המטמורפוזה שקרתה לנגד עינה... פעם ראשונה שהיא רואה אותי כך. המוזיקה לטעמה ואני מבסוטה מזה שאני יודעת, שהיא מוצאת את עצמה...ויש מצב שהיא תהנה.

אני רוקדת, איתה, ועם עצמי, מוצפת בים של אמוציות , רק ממוגגת מעצם היותי, כאן, שם, ובכלל בתנועה. אז מה אם הרגליים כואבות ואני לא תמיד מצליחה לשמור על שיווי משקל כשאני זזה. זה לא משנה שלי כהוא זה. טוב לי. זה מה שמשנה.

אני תוהה מול עצמי, משתמשת במבטיהם של אנשים מסביבי כמראה לתוך עצמי, מסתקרנת מה הם רואים שם, בגוף הזה שהוא אני. אני תוהה אם הם נמשכים.. כל זאת צף מידי פעם מנקר לי במוח, מה אם הם סולדים ממני, כמו שאני סולגת מאחרים שאינם מושכים אותי.
אני תוהה אם יהיה איזה איתות, או צעד, או משהו, אם זה לא כך.
זה לא קורה.
אבל בשלב הזה שאני כבר קצת מיואשת מתחיל לא לשנות לי מאומה. אני יודעת שמה שנכון יבוא לי , כמו שבא, כשהייה, והלך כשנגמר.
אני לא מוטרדת מהלבד הזה. בתוך צלילי המוזיקה אני זזה, חוזרת להיות האישה המפתה המתפתה, שלוקחת ונותנת, שמסתתרת מאחורי השומנים שזזים עם הגוף החבוי שלי, כמו שכולם לא מתאימים לך, אני מנסה להזכיר לעצמי, את לא מתאימה לכולם, זה מה יש, מזכירה לעצמי לרעב התשוקה המתחדש שפועם בי. down boy חוזרת ואומרת. תרגע. אני לא רוצה להרגיש מתוסכלת!
אני רוקדת
ורוקדת
ורוקדת
וכואב לי כל הגוף, כי ככה זה איתי כשאני זזה...
ומתעלמת, ממשיכה לענטז...
רוקדת...
גם אם התנועות עצמן קטנות ורק אני חווה זאת. הצלילים משגעים אותי.. כמו ריח של טרף שנוזל לתוך אפי...
ככה אני זזה... גם אם בתזוזות קלות , וגם אם הן יותר נראות לעין, מתפרצות.
אני בטוחה שאנשים בוהים לי בתחת. אני לא מתייחסת לכך.
הם שם צובאים... ואני בעצמי... זזה. מתחרמנת, בעצמי יודעת שכל תנועה תזמן אליה את האהבה הבאה בסופו של דבר.
ואני מרגישה כל דבר, כל מבט בוחן, לא שמזיז לי ... אני אולי רעבה, אבל אני לא מתהוונת לאכול כל דבר.
אני צריכה את זה. רוצה את זה. מרגישה את זה. מפנטזית את זה. חיה את זה.
מה שזה לא יהיה
הרעב?
למה בדיוק?
נו באמת בסוף יתברר שאני "סתם" וניליח...

אז למה אני מרגישה כל כך "בבית"?

נו טוב, לא בבית רק במקום שמתאים, לי. לא כמו כפפה ליד. אבל מספיק גמיש בשביל שאני אוכל לרקוד בו 😄

טוב, מודה ומתוודה, שהיה לי פה פלופ רציני, רציתי לצאת לאומה בפוסט-פתיחה מרגש ומושקע, אבל שמירה שנעשתה בתור פרסום, הרסה לי את המומנטום...
כך קורה שבטעות גם יצרתי ספין תקשורתי, בו הבלוג שלי מפורסם, ללא תוכן, ומילות פתיחה ערוכות כראוי...

ועם זאת הוא נצפה...
ממש פרומו!