ניצוצות

טוב נו, אז ככה ....

דבר ראשון וחשוב לפני שאני אשכח אותו... תודה למי שנתן איזה דחיפה או 2 לנדנדה המהממת ההיא בסוף הרחבה שם.. אין לי מושג מי אתה/ את, אבל זה עשה לי את זה!(נידנוד הנדנדה ) אז תודה!.
שיחקת אותה !

היתה מסיבה מגניבה, אמנם הגענו מעט מאוחר יחסית לתחילת וסוף הערב.
או יחסית לתאבון הבלתי נדלה שלי לעוד קצת..אי שם לקראת הסוף כבר הבנתי שהמוזיקה הזו רומזת לי לעזוב, כמו השעון לסינדרלה, רקר הרבה יותר בוטה...

3 שנים אחרי, אני נכנסית לרחבה הזו, ומלא פרצופים לא מוכרים בכלל.. ומוזר..כי איך שאני נכנסית למקום,אני שומעת את הדהוד ירית הפתיחה למטמורפוזה כללית ברמת סקס אפיל ועינטוזים.....מוזר, חשבתי שאכיר קצת יותר מהנפשות הזזות.. ואין , נו טוב, זה מה שקורה אחרי 3 שנים פלוס 20 או יותר קילוגרם, מערכת יחסים מהסוג הארוך והרציני שפסה לה מעולמי...בתוספת שינויי מסלולים ופאזות בחיים בצורה כוללת וגורפת.

אף אחד לא התנפל בחיבוקים
לא היתה פמליית כבוד, שטיח אדום, ואנשים משתחוים
גם לא הנהונים של שלום....
אבל זה בסדר, זה שאני פולניה ונעלבת לא צריך להפריע פה לאף אחד
סתם.


זה היה לא רע בכלל.
אני אף אחת. וזה נפלא.
לפחות לרגע זה.

בת הלוויה שלי חוטפת הלם לייט למראה המטמורפוזה שקרתה לנגד עינה... פעם ראשונה שהיא רואה אותי כך. המוזיקה לטעמה ואני מבסוטה מזה שאני יודעת, שהיא מוצאת את עצמה...ויש מצב שהיא תהנה.

אני רוקדת, איתה, ועם עצמי, מוצפת בים של אמוציות , רק ממוגגת מעצם היותי, כאן, שם, ובכלל בתנועה. אז מה אם הרגליים כואבות ואני לא תמיד מצליחה לשמור על שיווי משקל כשאני זזה. זה לא משנה שלי כהוא זה. טוב לי. זה מה שמשנה.

אני תוהה מול עצמי, משתמשת במבטיהם של אנשים מסביבי כמראה לתוך עצמי, מסתקרנת מה הם רואים שם, בגוף הזה שהוא אני. אני תוהה אם הם נמשכים.. כל זאת צף מידי פעם מנקר לי במוח, מה אם הם סולדים ממני, כמו שאני סולגת מאחרים שאינם מושכים אותי.
אני תוהה אם יהיה איזה איתות, או צעד, או משהו, אם זה לא כך.
זה לא קורה.
אבל בשלב הזה שאני כבר קצת מיואשת מתחיל לא לשנות לי מאומה. אני יודעת שמה שנכון יבוא לי , כמו שבא, כשהייה, והלך כשנגמר.
אני לא מוטרדת מהלבד הזה. בתוך צלילי המוזיקה אני זזה, חוזרת להיות האישה המפתה המתפתה, שלוקחת ונותנת, שמסתתרת מאחורי השומנים שזזים עם הגוף החבוי שלי, כמו שכולם לא מתאימים לך, אני מנסה להזכיר לעצמי, את לא מתאימה לכולם, זה מה יש, מזכירה לעצמי לרעב התשוקה המתחדש שפועם בי. down boy חוזרת ואומרת. תרגע. אני לא רוצה להרגיש מתוסכלת!
אני רוקדת
ורוקדת
ורוקדת
וכואב לי כל הגוף, כי ככה זה איתי כשאני זזה...
ומתעלמת, ממשיכה לענטז...
רוקדת...
גם אם התנועות עצמן קטנות ורק אני חווה זאת. הצלילים משגעים אותי.. כמו ריח של טרף שנוזל לתוך אפי...
ככה אני זזה... גם אם בתזוזות קלות , וגם אם הן יותר נראות לעין, מתפרצות.
אני בטוחה שאנשים בוהים לי בתחת. אני לא מתייחסת לכך.
הם שם צובאים... ואני בעצמי... זזה. מתחרמנת, בעצמי יודעת שכל תנועה תזמן אליה את האהבה הבאה בסופו של דבר.
ואני מרגישה כל דבר, כל מבט בוחן, לא שמזיז לי ... אני אולי רעבה, אבל אני לא מתהוונת לאכול כל דבר.
אני צריכה את זה. רוצה את זה. מרגישה את זה. מפנטזית את זה. חיה את זה.
מה שזה לא יהיה
הרעב?
למה בדיוק?
נו באמת בסוף יתברר שאני "סתם" וניליח...

אז למה אני מרגישה כל כך "בבית"?

נו טוב, לא בבית רק במקום שמתאים, לי. לא כמו כפפה ליד. אבל מספיק גמיש בשביל שאני אוכל לרקוד בו 😄