ניצוצות

אין כמו מסך שחור, בשביל להרגיע את הנפש.
אוט - א - זוי.


וזה לא שהיא סוערת יותר מידי. זה היה צפוי. מקלומטרים. אבל איך שהיה כך היה.

און טופ אוף איט דאם אול. הגב שלי. על השחיטה.
שימות הים
שימות העולם

זה בלתי נסבל להרגיש את הגב המניוק הזה.
שאני ארדם אוטוטו ומחר יבוא יום חדש. אמן. עם בוקר. רצוי.

הדבר המצחיק הוא,
שזה מה זה קל להכניס לבנאדם רעיונות לראש.
המודעות לכך עושה את זה קצת יותר complicated....

nice try darling :>
sweat but not working ;)

זהו זה
הגעתי למסקנה
זה לא הגוף שלי , זה אני פשוט שונאת את העינוי הזה
חנות אחר חנות
בגד אחר בגד
ללבוש, להוריד, ללבוש להוריד.
מתחילה להבין את הנשים ההיסטריות לגבי מידת המכנסים שלהן. זו לא אשמתן. פשוט רוב הדברים נוראיים.
ויש את המוכרות האלו, שדוחפות, "כן זה יפה לך!!" מה יפה מה? אין לה עיניים? זה עקום מבליט ומכוער.
מצד שני יש את אלו שמבינות עניין. אבל הכי גרוע הכי גרוע, זה הבגדים עצמם.
אין שום דבר נורמלי שם.
וכיתות הרגליים
אוח כיתות הרגליים.
למי יש כוח לדברים האלו?

אני לא מבינה איך יש נשים שנהנות מהסשן הזה?!?!


תנו לי גאג'טים.
קניות של בגדים זה סיוט.


<אני מדברת על בגדי יום יום, לא בגדי המלכה החדשים AKA "בגדי מסיבות" אותם דווקא אני נהנית לקנות>

ימים של רגש.
ימים של שקט ריגשי.
מלאו?ת.

טעם נוסף שהייתי רעבה לו
נוסף לחיים
_____________________________

תוכנית טלויזיה של אי אז בימים,
רואה איך שכולם היו צעירים
והיום כבר לא.
ואני כולה בתקופה שאמורה להיות אותו הדבר כמו שבסרטים
אני מרגישה זקנה מכפי ימי
צינית. קשה. אחת שאכלה דרעק בחיים.
ופתאום
הכל משתנה.

זה השינוי הפיזי המיוחל שקרה.
זה שירדתי מתחת לקו השמונים קילו, ואין לי מושג איך זה קרה.
פתאום רואה שאריות של גוף סמי-בלוי משתקף לעברי מהמראה
הי, זו אני?
אני?

רוקדת במחשבותי והגוף מתחיל לזוז, רוקדת והוא עימי.
מפחדת להיות מושלמת.
אבל תמיד אשאר אנושית כך שהחלק הזה לא מדאיג במיוחד

הדמות במראה נראית שווה. מאוד שווה. מאוד יפה. על סף האלילה.
זו אני.
ועצוב לי. אני נושאת שק של עצב שלא נראה על הגב.
חיוך אחד לעצמי והכל אמיתי. העצב נמחק, ומתחיל המשחק.
אני רוצה להיות מאושרת. מאושרת. מאושרת. וזה פיקציה, אנחנו רק אנשים.
אנשים נולדו לסבול. לא? מלחמות? השורשים שלי ספוגים בהם.
יהודיה, בארץ הקודש. ישראלית, יהודיה וישראלית. דור שני לשואה.
שאין לי מושג איזה חרא הם אכלו שם .
אבל אני בטוחה שאכלו.
ילידת הארץ, הטבולה בדם. ספוגה בו. איפה שלא תלך, הדם שלנו ניגר פה בכל פינה.
כמו מים.
כמו אותם ששה מיליון שהלכו לשמים. והם צופים בנו מלמעלה. מה השתנה מאז? הם תוהים....
האשליות שבהן אנו חיים?
שאלות של זהות. אולי באתר סאדו מאזו זה לא המקום להעלות. אבל לא אכפת לי במיוחד. אצלי זה דווקא מצליח להתחבר.
הכל מתחבר "פה".
"פה" אני מגיעה לאמיתות שלי. לא זה לא רק מין. לא סתם סטיה.
הנפש שלי, חריגה. אבל אני אוהבת אותי, סולחת לי על השטויות.
מאחורי חתיכת עבר. עבר רגיש, עבר מרגיש. מתבל לי את השק על הכתפים.
אני אסתכל על עצמי מהצד ואתהה, מי את ? מה את עושה בכדור הארץ הזה? האם זה אמיתי?
ואני יודעת שלא. יודעת שכל הקיום הזה הוא שעור, שעור שהחיים שלי מביאים לי.
ועצבות, עצבות תהומית שלא קשורה לדיכאונות. קשורה לקיום היהודי שלי בתוך העולם.
שיספרו לי את הסבא-סבתות לפני שיכניסו אותי לתא מלא בגז. לפני שיזרקו עלי פצצה. לפני שאעלם מהעולם
ואשאיר כלום אחריי.
הקיום חסר משמעות. ואנו נותנים לו אותה.
ומה יש פה לנגד עיני? מודעת לתהפוכות שיכולות להתרחש בשניות.
רוצה לספוג את הכל אלי, את כל החיות שיש פה, רוצה להרגיש. רוצה לחיות.
וכשאני סופגת את מה שיש, אני מרגישה כאילו זה לא מספיק, ורוצה עוד, עד שהמח מתנתק לגמרי, ואז מה קורה? אין דבר. אין כלום.
כמו שאין כלום כאשר יש.

נשים מסביבי עושות ילדים, ואני לא עושה דבר. אני לא בטוחה שבריא לילד לגדול לידי. ואני לא רוצה להזיק ליצור נוסף שבא לעולם.
ועוד ממני.
ואני רוצה להיות קיימת, גם אחרי שאעלם מן העולם.
קיום חסר משמעות.
יש אנשים שמאמצים את הדת, אני לא מוצאת אותה מושכת.
סקס, כבר עשינו, ומה ?
ריקה. במידה רבה. ריקה.
ומלאה.
ריקה ומלאה.
עדיין קיימת , אך בוודאות גם סופי יגיע
ומה משנה?
מה זה משנה?
זה לא ישנה דבר.
החיים ימשיכו הלאה.
אם יהיו לי צאצאים, הם יהיו יהודים, אוריש להם את בעיית הזהות. הם יהיו יהודים כי זה מה שהעולם יראה כשיסתכל עליהם. הם יהיו יהודים כי אני יהודיה. ואני בכלל לא יודעת מה זה. רק יודעת שיש לי שק של צער, שסוחבת בנשמה. הנשמה היהודית שלי.
אושויוץ, בית חרושת למוות. פלנטה, שאני לא רוצה לדמיין. אנחנו קבורים שם. והמקום דוחה אותי. מפחיד אותי.
אנחנו שם, באבק שעל העצים. עם הספר. עם שעלה בארובות. אינני יודעת אפילו מדוע אני כאן, ואני יודעת שגם הם לא ידעו.
האשמה הנוראה של היהדות הזו.
המוות יגיע, ומי יודע מה יבוא אחריו, גדול עלינו בני האנוש. אלו שנולדים, ומתים . נולדים ומתים. נולדים ומתים. שני הדברים היחידים שבטוחים. ורק הקיום השברירי הזה מפריד בינהם. אני יהודיה. אני ישראלית. זה מתחיל שם. זה מי שאני. זה מה שאני. ואני לא שם. זה בכלל לא קשור אלי.
אני יהלום, הבידיסמית, זו שחולמת, סוטה ואוהבת. מסיבות סאדו בלב תל אביב או בפרבריה. יהלום של הלילה פורחת זורחת.
על גג העולם.
העולם שלה.
ואני כאיין וכאפס בעולם.
סתם
עוד בת אדם. גזע: איל יהוד.
סאדו ציוני, מעניין אם מישהו חשב על זה. מה זה אומר לכל הרוחות. כבר העולם ימצא את המילים לכתוב על זה, להשמיץ אותי, אותנו. זה משנה?
אני יכולה להשתבלל לתוך הקיום הציוני, הישראלי, זה של תל אביב ושל חיי הלילה. ובחלומות שלי, אני רואה מלחמות.
אני יכולה להתנתק ממנו, ואני עדיין רואה חלומות. הפגזות ואני במדים, מתחבאת . שומרת על חיי. ומה הם עשו פעם? ההורים של ההורים של ההורים...? לא היתה להם ברירה. וגם לי אין. רק שאני עדיין בחיים והם לא. וגם סופי יגיע.
אני לא יודעת למה אני מנסה להתמודד עם הדברים הגדולים האלו עכשיו. שאלות של זהות קיומית לא ברורה.
מה כל זה אומר?
זה לא אומר דבר. הכל נשאר כמו שהיה. ורק הקישוטים מסביב משתנים.
__________________________________________________

למרגלותיו,
על ארבע,
שקט.

העולם נודם. הכל נעלם.
נשאר רק אני.
כמה שיותר,
רק שיהיה עבורו.
___________________________________________________


אני מנסה לברוח מכך שנים
אבל הנשמה שלי
עושה BDSM
עוד לפני שהיא ידעה מה זה.

אני מכחישה.

או שאני לא מתעוררת או שאני לא נרדמת, זה תמיד עובד אצלי הפוך.
לפחות בניגוד למה שאני רוצה כשזה כבר עובד הפוך

ולמה החתול שלי חושב שהוא כלב. למה?

לא יודעת אפילו מי הקבוצות שעלו לגמר.
אני יודעת שיש תמנון אומלל שעולם שלם מת להתעלל בו.
זה בטוח

אני חושבת שעדיף שזכרי העולם (ואתם יודעים מה אני בטוחה שיש כמה בחורות שחולות כדורגל )יוציאו את האגרסיות שלהם על המגרש כדורגל הירוק הזה, ולא במלחמות.

האמת היא,

שזה מטורף להרגיש כמו שאני מרגישה.

מטורף לקבל את זה בשלוות נפש כזו.

מטורף מה שאני עושה.

אבל כנראה שאני לא בדיוק, בשיא הנורמטיביות שלי לאחרונה.

ומהצד נראה לי נורא מקסים האופן שבו זה לא מזיז לי כלום. הייה נחמד אם הייתי נכנסת לפאניקה קלה. אבל לא. זה לא קורה.
אפשר לצפות ממני להרים מחסומי הגנה, ושאר ירקות, אבל לא. זה לא קורה.
לברוח- נה אין פאקינג סיכוי.
טוב תמיד יש סיכוי, אבל הוא מאוד נמוך.
כך שאני לא בורחת, איך אפשר?

ואני עוצרת, לרגע בצד, במעין כוך קטן, וחושבת לעצמי על העבר שלי, על ההווה.
כן אומרת לעצמי , מטורף. אבל זה טוב. כל כך טוב ככה.

וכמובן שאני לא אבין את זה. אין לזה הסברים. וגם אם יש, כרגע לא מעניינים אותי. כי זה ככה. וככה זה טוב.
וכמה שזה אבסורד שזה טוב ככה. זה עדיין לא מזיז לטוב להיות שם.

דווקא עם הטרוף הזה, אני מרגישה נורמלית.
זה העולם שדפוק.

איכשהו לא נשמעות נקיפות מצפון, משום מקום. בא לי להביא להן סטירה, הלו תתעורו לכן שם. לא, הן פשוט דוממות.
אם לטרוף שלי היה פה לצחוק איתו, הוא היה מה מסתלבט עלי עכשיו.

הצד הרציונלי שבי מסתכל עלי עכשיו ואומר, בואנה חומד, את לגמרי טרלה-לה-לה, משוגעות כמוך זה זן נדיר.
אני לא יודעת מה להגיד לו כשהוא צודק, זן נדיר של טרוף. מתחת הרבה מאוד שכבות של הגיון.
רק שלזיק הזה יש פרי- אקסס, לכל מקום, גם לשכבות העמוקות של הטרוף.
זה עדיין מעצבן להרגיש את הדבר הזה זורם בדם.
ויום בהיר אחד, פוף נופל עלי מאין לי מושג, ואני אמורה פשוט להשלים עם זה, שזה כאן.
זו באמת לא הבעיה.
מה הבעיה?
יש בעיה?
מה אני כאילו כזה, מתלוננת??? נהההה....
אין מצב. זו לא תלונה. זה יותר כמו שוק. ואני עם כל היומרנות שלי, עדיין בשוק, ונקרעת מזה מצחוק. כי זה עדיין מצחיק. לתפוס את עצמי בשוק.
כי הרי אחרי הכל, אני יודעת. יודעת שכך זה איך שזה אמור היה להרגיש. מאז ומתמיד. נכון שכזה בבטן, זה דבר נדיר. מפחיד, ואף קשה לעיכול.
אבל זה שם.
ואני מתבוננת בטרוף הזה, וכל פעם מן שבריר שלו צץ לי בתודעה, והתמונה הגדולה שהם מתחברים להם יחד, שברירים לשברירים, פשוט, בלתי נתפסת.

זה בלתי אפשרי להרגיש ככה, אז איך זה שאני מרגישה ככה? אבל אין דבר כזה בלתי אפשרי באמת. זה אולי, הטרוף שלי.
וזה מטורף, לשבת על קפה עם הטרוף שלך, ולנהל איתו מן דו שיח כזה. שפוי-מטורף. על הגבול שבין לבין, ועל ההלוך חזור, שעושה בינהם, ועדיין, חיה ומחוברת לעולם. זה זורם עם הדם.

וזה מתסכל לחשוב שאין לי מושג, איך כל הדברים האלו עובדים, ופשוט לדעת אותם. כידיעה שלמה.

אין לי איך להביע את זה, לא בציור, לא בכתיבה, לא במילים, אין מוזיקה שמקרבת לכך. ומה עוד. ריח . ריח, אני לא ממש מציירת עם ריח. אז נעזוב אותו בצד.

זו תחושה שאין לה ביטוי בעולם הזה. ואני עדיין כאן וחשה אותה. אז מה זה אומר עלי?
זה משנה בכלל?


כשהייתי קטנה, או ליתר דיוק ילד קטן, הסתובבתי עם חברה של ילדודס- בנים, וכשהיינו משחקים היינו מטפסים על הקירות, משקופים, מזדרונות. הזוי. יש מצב שזה התחיל כבר אז... בקיצור אני הייתי רוצה לטפס על הקירות כמו אז , אבל אני לא חושבת שזה יעבוד במיוחד בהתחשב בהבדלי מימדים של גודל.

ומה שמצחיק זה, שזה רק אני עם עצמי, יכולה לסדר את כל הבאלגן הזה.
להרגיע את הראש, את הנפש, את המחשבה.
פשוט להחליט שזה מה שיקרה, וזה מה שיקרה.
כי ככה.
כי זה עוד משהו שצריך לקרות, ואני אפילו לא יודעת למה.


וזה היה נחמד להרדם כעת. אבל, ממתי זה דבר כל כך פשוט. פחח...
נו טוב, אפחד לא מושלם, אפילו, לא אני .
😉

אני יודעת שיש מי שתוהים בעניין.
אני מודיעה פה ברייש גליי, שהתשובה שכולם יקבלו תהיה, שכשזה נכון שידעו ואז ידעו. בינתיים
אתם יכולים לנחש ואפילו להמר על כסף... אל תעשו את זה כאן או בסביבתי, חבורה של ... #%^%^#

בינתיים ישנן 3 בריות היודעות לגבי זהות האמורים.
להלן - האמורים.

כל השאר,
על הז?ב??ב??ה שלי.


******
אנקדוטה קטנה לסיום.
יש לי חבר טוב, שתמיד צוחק עלי שאני לא מצליחה להחליט אם הנקסט שלי יהיה הוא או היא. שאין דפוס או סדר לעניין.

הוא היה נקרע מצחוק לו היה יודע....
******