ניצוצות

ימים של רגש.
ימים של שקט ריגשי.
מלאו?ת.

טעם נוסף שהייתי רעבה לו
נוסף לחיים
_____________________________

תוכנית טלויזיה של אי אז בימים,
רואה איך שכולם היו צעירים
והיום כבר לא.
ואני כולה בתקופה שאמורה להיות אותו הדבר כמו שבסרטים
אני מרגישה זקנה מכפי ימי
צינית. קשה. אחת שאכלה דרעק בחיים.
ופתאום
הכל משתנה.

זה השינוי הפיזי המיוחל שקרה.
זה שירדתי מתחת לקו השמונים קילו, ואין לי מושג איך זה קרה.
פתאום רואה שאריות של גוף סמי-בלוי משתקף לעברי מהמראה
הי, זו אני?
אני?

רוקדת במחשבותי והגוף מתחיל לזוז, רוקדת והוא עימי.
מפחדת להיות מושלמת.
אבל תמיד אשאר אנושית כך שהחלק הזה לא מדאיג במיוחד

הדמות במראה נראית שווה. מאוד שווה. מאוד יפה. על סף האלילה.
זו אני.
ועצוב לי. אני נושאת שק של עצב שלא נראה על הגב.
חיוך אחד לעצמי והכל אמיתי. העצב נמחק, ומתחיל המשחק.
אני רוצה להיות מאושרת. מאושרת. מאושרת. וזה פיקציה, אנחנו רק אנשים.
אנשים נולדו לסבול. לא? מלחמות? השורשים שלי ספוגים בהם.
יהודיה, בארץ הקודש. ישראלית, יהודיה וישראלית. דור שני לשואה.
שאין לי מושג איזה חרא הם אכלו שם .
אבל אני בטוחה שאכלו.
ילידת הארץ, הטבולה בדם. ספוגה בו. איפה שלא תלך, הדם שלנו ניגר פה בכל פינה.
כמו מים.
כמו אותם ששה מיליון שהלכו לשמים. והם צופים בנו מלמעלה. מה השתנה מאז? הם תוהים....
האשליות שבהן אנו חיים?
שאלות של זהות. אולי באתר סאדו מאזו זה לא המקום להעלות. אבל לא אכפת לי במיוחד. אצלי זה דווקא מצליח להתחבר.
הכל מתחבר "פה".
"פה" אני מגיעה לאמיתות שלי. לא זה לא רק מין. לא סתם סטיה.
הנפש שלי, חריגה. אבל אני אוהבת אותי, סולחת לי על השטויות.
מאחורי חתיכת עבר. עבר רגיש, עבר מרגיש. מתבל לי את השק על הכתפים.
אני אסתכל על עצמי מהצד ואתהה, מי את ? מה את עושה בכדור הארץ הזה? האם זה אמיתי?
ואני יודעת שלא. יודעת שכל הקיום הזה הוא שעור, שעור שהחיים שלי מביאים לי.
ועצבות, עצבות תהומית שלא קשורה לדיכאונות. קשורה לקיום היהודי שלי בתוך העולם.
שיספרו לי את הסבא-סבתות לפני שיכניסו אותי לתא מלא בגז. לפני שיזרקו עלי פצצה. לפני שאעלם מהעולם
ואשאיר כלום אחריי.
הקיום חסר משמעות. ואנו נותנים לו אותה.
ומה יש פה לנגד עיני? מודעת לתהפוכות שיכולות להתרחש בשניות.
רוצה לספוג את הכל אלי, את כל החיות שיש פה, רוצה להרגיש. רוצה לחיות.
וכשאני סופגת את מה שיש, אני מרגישה כאילו זה לא מספיק, ורוצה עוד, עד שהמח מתנתק לגמרי, ואז מה קורה? אין דבר. אין כלום.
כמו שאין כלום כאשר יש.

נשים מסביבי עושות ילדים, ואני לא עושה דבר. אני לא בטוחה שבריא לילד לגדול לידי. ואני לא רוצה להזיק ליצור נוסף שבא לעולם.
ועוד ממני.
ואני רוצה להיות קיימת, גם אחרי שאעלם מן העולם.
קיום חסר משמעות.
יש אנשים שמאמצים את הדת, אני לא מוצאת אותה מושכת.
סקס, כבר עשינו, ומה ?
ריקה. במידה רבה. ריקה.
ומלאה.
ריקה ומלאה.
עדיין קיימת , אך בוודאות גם סופי יגיע
ומה משנה?
מה זה משנה?
זה לא ישנה דבר.
החיים ימשיכו הלאה.
אם יהיו לי צאצאים, הם יהיו יהודים, אוריש להם את בעיית הזהות. הם יהיו יהודים כי זה מה שהעולם יראה כשיסתכל עליהם. הם יהיו יהודים כי אני יהודיה. ואני בכלל לא יודעת מה זה. רק יודעת שיש לי שק של צער, שסוחבת בנשמה. הנשמה היהודית שלי.
אושויוץ, בית חרושת למוות. פלנטה, שאני לא רוצה לדמיין. אנחנו קבורים שם. והמקום דוחה אותי. מפחיד אותי.
אנחנו שם, באבק שעל העצים. עם הספר. עם שעלה בארובות. אינני יודעת אפילו מדוע אני כאן, ואני יודעת שגם הם לא ידעו.
האשמה הנוראה של היהדות הזו.
המוות יגיע, ומי יודע מה יבוא אחריו, גדול עלינו בני האנוש. אלו שנולדים, ומתים . נולדים ומתים. נולדים ומתים. שני הדברים היחידים שבטוחים. ורק הקיום השברירי הזה מפריד בינהם. אני יהודיה. אני ישראלית. זה מתחיל שם. זה מי שאני. זה מה שאני. ואני לא שם. זה בכלל לא קשור אלי.
אני יהלום, הבידיסמית, זו שחולמת, סוטה ואוהבת. מסיבות סאדו בלב תל אביב או בפרבריה. יהלום של הלילה פורחת זורחת.
על גג העולם.
העולם שלה.
ואני כאיין וכאפס בעולם.
סתם
עוד בת אדם. גזע: איל יהוד.
סאדו ציוני, מעניין אם מישהו חשב על זה. מה זה אומר לכל הרוחות. כבר העולם ימצא את המילים לכתוב על זה, להשמיץ אותי, אותנו. זה משנה?
אני יכולה להשתבלל לתוך הקיום הציוני, הישראלי, זה של תל אביב ושל חיי הלילה. ובחלומות שלי, אני רואה מלחמות.
אני יכולה להתנתק ממנו, ואני עדיין רואה חלומות. הפגזות ואני במדים, מתחבאת . שומרת על חיי. ומה הם עשו פעם? ההורים של ההורים של ההורים...? לא היתה להם ברירה. וגם לי אין. רק שאני עדיין בחיים והם לא. וגם סופי יגיע.
אני לא יודעת למה אני מנסה להתמודד עם הדברים הגדולים האלו עכשיו. שאלות של זהות קיומית לא ברורה.
מה כל זה אומר?
זה לא אומר דבר. הכל נשאר כמו שהיה. ורק הקישוטים מסביב משתנים.
__________________________________________________

למרגלותיו,
על ארבע,
שקט.

העולם נודם. הכל נעלם.
נשאר רק אני.
כמה שיותר,
רק שיהיה עבורו.
___________________________________________________


אני מנסה לברוח מכך שנים
אבל הנשמה שלי
עושה BDSM
עוד לפני שהיא ידעה מה זה.

אני מכחישה.