ניצוצות

הצד הרציונלי שבי מסתכל עלי עכשיו ואומר, בואנה חומד, את לגמרי טרלה-לה-לה, משוגעות כמוך זה זן נדיר.
אני לא יודעת מה להגיד לו כשהוא צודק, זן נדיר של טרוף. מתחת הרבה מאוד שכבות של הגיון.
רק שלזיק הזה יש פרי- אקסס, לכל מקום, גם לשכבות העמוקות של הטרוף.
זה עדיין מעצבן להרגיש את הדבר הזה זורם בדם.
ויום בהיר אחד, פוף נופל עלי מאין לי מושג, ואני אמורה פשוט להשלים עם זה, שזה כאן.
זו באמת לא הבעיה.
מה הבעיה?
יש בעיה?
מה אני כאילו כזה, מתלוננת??? נהההה....
אין מצב. זו לא תלונה. זה יותר כמו שוק. ואני עם כל היומרנות שלי, עדיין בשוק, ונקרעת מזה מצחוק. כי זה עדיין מצחיק. לתפוס את עצמי בשוק.
כי הרי אחרי הכל, אני יודעת. יודעת שכך זה איך שזה אמור היה להרגיש. מאז ומתמיד. נכון שכזה בבטן, זה דבר נדיר. מפחיד, ואף קשה לעיכול.
אבל זה שם.
ואני מתבוננת בטרוף הזה, וכל פעם מן שבריר שלו צץ לי בתודעה, והתמונה הגדולה שהם מתחברים להם יחד, שברירים לשברירים, פשוט, בלתי נתפסת.

זה בלתי אפשרי להרגיש ככה, אז איך זה שאני מרגישה ככה? אבל אין דבר כזה בלתי אפשרי באמת. זה אולי, הטרוף שלי.
וזה מטורף, לשבת על קפה עם הטרוף שלך, ולנהל איתו מן דו שיח כזה. שפוי-מטורף. על הגבול שבין לבין, ועל ההלוך חזור, שעושה בינהם, ועדיין, חיה ומחוברת לעולם. זה זורם עם הדם.

וזה מתסכל לחשוב שאין לי מושג, איך כל הדברים האלו עובדים, ופשוט לדעת אותם. כידיעה שלמה.

אין לי איך להביע את זה, לא בציור, לא בכתיבה, לא במילים, אין מוזיקה שמקרבת לכך. ומה עוד. ריח . ריח, אני לא ממש מציירת עם ריח. אז נעזוב אותו בצד.

זו תחושה שאין לה ביטוי בעולם הזה. ואני עדיין כאן וחשה אותה. אז מה זה אומר עלי?
זה משנה בכלל?


כשהייתי קטנה, או ליתר דיוק ילד קטן, הסתובבתי עם חברה של ילדודס- בנים, וכשהיינו משחקים היינו מטפסים על הקירות, משקופים, מזדרונות. הזוי. יש מצב שזה התחיל כבר אז... בקיצור אני הייתי רוצה לטפס על הקירות כמו אז , אבל אני לא חושבת שזה יעבוד במיוחד בהתחשב בהבדלי מימדים של גודל.

ומה שמצחיק זה, שזה רק אני עם עצמי, יכולה לסדר את כל הבאלגן הזה.
להרגיע את הראש, את הנפש, את המחשבה.
פשוט להחליט שזה מה שיקרה, וזה מה שיקרה.
כי ככה.
כי זה עוד משהו שצריך לקרות, ואני אפילו לא יודעת למה.


וזה היה נחמד להרדם כעת. אבל, ממתי זה דבר כל כך פשוט. פחח...
נו טוב, אפחד לא מושלם, אפילו, לא אני .
😉