ניצוצות

האמת היא,

שזה מטורף להרגיש כמו שאני מרגישה.

מטורף לקבל את זה בשלוות נפש כזו.

מטורף מה שאני עושה.

אבל כנראה שאני לא בדיוק, בשיא הנורמטיביות שלי לאחרונה.

ומהצד נראה לי נורא מקסים האופן שבו זה לא מזיז לי כלום. הייה נחמד אם הייתי נכנסת לפאניקה קלה. אבל לא. זה לא קורה.
אפשר לצפות ממני להרים מחסומי הגנה, ושאר ירקות, אבל לא. זה לא קורה.
לברוח- נה אין פאקינג סיכוי.
טוב תמיד יש סיכוי, אבל הוא מאוד נמוך.
כך שאני לא בורחת, איך אפשר?

ואני עוצרת, לרגע בצד, במעין כוך קטן, וחושבת לעצמי על העבר שלי, על ההווה.
כן אומרת לעצמי , מטורף. אבל זה טוב. כל כך טוב ככה.

וכמובן שאני לא אבין את זה. אין לזה הסברים. וגם אם יש, כרגע לא מעניינים אותי. כי זה ככה. וככה זה טוב.
וכמה שזה אבסורד שזה טוב ככה. זה עדיין לא מזיז לטוב להיות שם.

דווקא עם הטרוף הזה, אני מרגישה נורמלית.
זה העולם שדפוק.

איכשהו לא נשמעות נקיפות מצפון, משום מקום. בא לי להביא להן סטירה, הלו תתעורו לכן שם. לא, הן פשוט דוממות.
אם לטרוף שלי היה פה לצחוק איתו, הוא היה מה מסתלבט עלי עכשיו.