ניצוצות

אני חושבת שאחרי הכל, אפשר לתמצת את האי-נוחות שלי למעין חוסר זהות. נדמה לי שזה שלב התפתוחתי שכל אחד עובר מתי שהוא, ואיך שהוא מרגיש לי שהשלב הזה קצת התפספס אצלי איפה שהוא. אני חושבת שזה אולי בגלל שההורים שלי חינכו אותי ב"תיקונים", לנסות לשנות את מה שבתפיסת עולמם הוא הדבר הנכון. ללא ערכים מגבשים, שניתן לטעת בנפש. אולי כן, ואני לא זוכרת. מה שהכי זכור אצלי זה ה"תיקונים". איך אני לא בסדר, במקום איך שאני כן בסדר - מה שמביא לחיזוק בטחון עצמי של ילד / מתבגר/ אדם. או לפחות לאזן בין כמות "הלא" לכמות ה"כן" שנותנים לילד.
לכן אולי אני מסתובבת עם תחושה של ריקנות, מה שבכיף יכול להתפתח לדיכאון וכיוצ"ב. אולי הריקנות הזו, היא שלב ארוך ומתמשך לפני גיבוש זהות עצמית כלשהי. אל תבינו לא נכון - זה לא שאין לי אופי, זה לא שאני בנאדם נבוב, ובמידה מסויימת יש לי חופש להיות הכל, כל מי שאני רוצה, מבחינת ההרגשה הפנימית שלי.
אבל בפועל הזמן איכות עם עצמי הוא לא נעים. הוא לא מרגיש לי היום פורה, למרות שאני עושה דברים שונים מגוונים ונחמדים. אבל התוכן, התוכן ריק (או לפחות מרגיש כך). הסביבה הפיזית שלי בפועל לא מגיעה לאיזון שראוי לה ולרוגע ולניקיון, שדרוש לי בשביל לחיות בה. למרות שאני מאוד מנסה. ואין לי שום דבר שמשמח אותי בה, למעט החתול שלי. זה ממש מצב ביש.
והקטע זה שאין לי מושג במה אנשים אחרים ממלאים את החיים שלהם, בדת? בטלויזיה רדודה? מערכות יחסים כושלות ודרמות של מי עשה מה כמה ולמה...אולי במדעים, ואז יש איזה שהיא אשליה של עיסוק במשהו שגדול ממך. שבאמת אתה תורם ומביא ידע כלשהו לעולם, או לפחות סופג אותו.
הדבר היחיד שטוב בזה, הוא שלא החדירו לי שטויות למוח הנוגעות לזהות, ולא יצקו לתוכי או ניתבו אותי למקום שווא שבו אמונה כלשהי יכולה למלא את החלל הזה.
הדבר הרע הוא שעדיין החלל הפנימי הזה ריק... ומתקיים מאנרציה, ולא מהעצמה והעשרה אמיתית.
אולי זה הגיל, אולי זו מעין פאזה של "להיות סטודנט" ואחר כך זה משתפר (בתקווה). אולי זה דברים אחרים. כך שבגילי אני עדיין מוצאת עצמי שואלת שאלות נוקבות בעניין הזהות שלי עצמי. זה מעצבן.