ניצוצות

יש לציפורים האלו טיימיניג, אני אומרת לכם. האמת שאלו הציפורים עכשיו של חמש וחצי רק שעוד לא הזזתי את השעון קדימה, אבל נו, הן מעצבנות לא פחות.מסתבר שיש שעות בעיר בהן עדיין ניתן לשמוע ציפורים מצייצות.
אני לא נרדמת.
כואבת כהרגלי בקודש.
שקועה בהרהורי הפסח, כלומר איך לכל הרוחות שורדים שבוע בלי לחם ועם הדבר המזופת הזה שקרוי מצות, שתאכלס אמור להיות פיתה בדואית עסיסית. חושבת על זה שאני ממש שונאת כבר את ליל הסדר, וכשמתבגרים קלטתי שיש חברה שזוכרים את ההגדה הזו כבר בעל פה. יותר מידי פעמים של הטקס הזה. וחושבת על זה שכל שנה הוא מתחרבן באורח פלא.
אני דווקא כן מרגישה את המעבר של השנה, ביחד עם החגים, מפורים זה הולך ומתדרדר עד ראש השנה, שאז כולם שוב מתלהבים מהגפילטע הפעם בגרסת החלה הנטבלת..
במוחי הקדחתני אני שבה ומנתחת ובוחנת את הארועים האחרונים. מעניין שעדיין המין הזכרי מפיק הפתעות נחמדות ולא ברורות. זו הבעיה, אני שונאת הפתעות לא ברורות. זה משגע אותי, בצורות גרועות. כמו כן אקראיות זה דבר מעצבן. אותי. והדבר היותר מעצבן אם לא המעצבן ביותר, זה לרצות עוד.שם מתחילה הבעיה. שם בדיוק מתחיל המשחק שאני לא פשוט לא משחקת. אני לא בנויה בשביל ה"משחק". יש לי עצבי ברזל של פולניה - חלודים. ומקדם אפס של סבלנות. כל זאת ועוד בנוסף לכך שאקס שלי, ואחד החכמים והמוצלחים שבהם, נטה להצמיד אלי את התאור "insatiable"' או בתרגום חופשי לעברית: בלתי-ניתנת- לסיפוק. לדאבוני הדבר הוכיח את עצמו יותר מידי פעמים כך שאני נוטה להסכים עם האמירה הזו.על אף שלא תמיד מסוגלת לכך בפועל. אבל בגדול זה עובד ככה: "הא, נעים לי, למה להפסיק?" ואז זה יכול ללהפך ל"הי אני גומרת, למה להפסיק:!X?@#@?", ועל אף שלאחרונה היצר המיני שלי שואף לקרח, הגעתי בקלות רבה למצב הידוע לשמצה בכינויו "התסכול של האחרי".בעיקרון זה מצב "נבוט שלוף ומוכן לפעולה", או סוג של זיקפה אינסופית המערפלת את המציאות לידי אזור מאוד ספציפי בגוף שלכם. המוח. לזיקפה כזו יש יכולת לבוא למוח, לתפס אותו ב2 ידיים שלופות, לגרור אותו לסמטה הקרובה למקום הימצאו הנוכחי, ולהתחיל לזיין את המח. שזה בתכלס אומר שאתם מסתכלים על העולם דרך משקפים כחולות מה שאומר NO GOOD!

וואלה, לא פלא שעדיף להיות פריזר אנושי.
דונט גט מי וורונג אני בשלב בקיומו שבו גיליתי את הסוויץ' של ה ON/OFF לגבי כל הדברים הללו, מתי שהוא אני מפעילה אותו, במודע, כי החרמנות הופכת להיות דבר מציק ובלתי נסבל.וישנם גם מצבים אחרים שגם בהם אני יודעת להפעיל את המתג. לשנות מצב.

הקטע הכי מטריד שאני יכולה לחלוק איתכן זה שהיום שמעתי שוב פעם את השעון, נו זה שמתקתק, נו זה שאני מדחיקה את קיומו. מידי פעם הוא מתעורר לחיים ומראה את קיומו, מחכה אלי ומסתכל לכיווני במבט של "חכי, חכי... אני עוד אתפוס אותך!"
היום אני חושבת שהוא דפק נוכחות מדוגמת, כזו שלא ניתן לפקפק בה. שמעתי את השעון הבנזונה צורח לעברי "GO HAVE BABIES!!!!"
האמת שהשעון הזה תפס אותי בביציות ככה, כשהכי לא הייתי מוכנה לקראתו. מנייאק. מאיפה הוא צץ לי עכשיו על הראש זה אלוהים יודעות.
תיק תק תיק טוק.....
מחשבוות בעתה על הורות וגידול ילדים כאמא, חצו את מוחי בשעטה אדירה, מתירות אחריהן שובל אדיר מימדים של בלבול ואימה.....

אני תוהה מתי אני אצליח להרדם כבר. אמנם היה יום קשה מלא חיכוכים, אבל עדיין יש גבול לכמה שהתאים האפורים שלי יכולים לחפור, מרוב שהם חשים את המציאות הארורה הזו, וכואבים את קיומם. תן לי לישון גוף ארור. אני רוצה קצת שקט הלילה.
הרבה שקט הלילה . את פוצי לידי בריא ושלם אותי בריאה ושלמה. הכל יציב, רק שיהיו חלומות טובים ומרעננים.