היא סיפרה לו דברים. איך אנשים אחרים עושים את זה. שלחה לו קישורים לפוסטים. גם לסרטונים, אבל הוא לא ראה אותם. הוא שנא פורנו עדיין, גם כזה.
והוא לא מיהר. הוא התענג על הלמידה.
הם התכתבו שעות. הוא למד אותה, כמו חיה קטנה שלכד. מי היא. מה החלומות שלה. ממה היא פוחדת. מה היא רוצה.
הוא התעקש לא להשתמש במה שקרא במקומות האלה. את המשימות שלה המציא בעצמו. הן נבעו ממי שהיא הייתה. ממה שהוא רצה עבורו ועבורה. הוא גילה שהוא יצירתי, ושאין לו צורך לראות אותה מבצעת את המשימות היומיות.
למעשה, הוא אהב להורות לה, וללכת. כשהייתה מדווחת על ביצוע, הרגיש את העוצמה הזו, פשוט לתת הנחיה ולדעת שהיא מבוצעת בלי שיהוי ובלי שום ספקות. הוא מת על זה.
היה לה הרגל להשפיל את הראש, והוא אסר עליה. רק כדי שתדע שאצלו זה לא כמו אצל כולם אלא כמו שהוא רוצה, והוא רוצה לראות את העיניים שלה כל הזמן.
היא אמרה שהיא אוהבת שחוסמים לה את הפה, אז הוא לא חסם, וגילה שהוא אוהב לשמוע אותה גונחת, נאנקת, זועקת, בוכה.
אחר כך זה הפך למשפט קבוע.
"אני לעולם לא מכסה את העיניים ולא חוסם את הפה."
זה היה רק שלו. ככה הוא אהב את זה.
היא הייתה להוטה, צייתנית, נלהבת. היא עשתה הכל בדיוק כמו שהורה לה, רק דבר אחד לא היה ביכולתה לעשות: למחוק את ההתחלה שלהם. אי אפשר היה לשכוח שהיא הובילה אותו לאחוז בחגורה.
אחרי תקופה לא קצרה החליט שהוא בשל לשליטה מוחלטת, בלי היסטוריה פגומה. הוא החליט לתת לה מתנת פרידה.
היא אהבה פומביות. ועל אף שהיה נחוש לא לסכן את המשפחה, מצא דרך להעניק לה את הפנטזיה שלה.
הוא הורה לה לחכות בקומה התחתונה של חניון בבניין משרדים בהרצליה, במכנסיים לבנים וגופיה עמוקת מחשוף. כשהגיע זחלה אליו וצייתה לכל גחמותיו, חטפה באהבה את הסטירות, מצצה בהתמסרות, נחנקה על הזין שלו כמו שאהב.
רגע לפני שגמר משך בשערותיה לאחור, ופיזר על פניה ושערה זרם סמיך של זרע לבן.
"אל תגעי," הורה לה.
יחד נכנסו למעלית. היא במכנסיים לבנים, ברכיים מושחרות, איפור מרוח וזרע מנצנץ.
"כשהמעלית תיפתח, שלא תעזי להשפיל מבט או לנסות להתחבא," אמר לה. "את צריכה לפגוש את המבט של כל אדם שנכנס למעלית. לתת להם לבחון אותך, להבין מה שאת. להתגאות במה שאת."
"הזונה שלך," אמרה.
"זונה," תיקן אותה. "סתם זונה."
הוא ראה את ההשפלה על פניה.
הם עלו וירדו את כל שבע עשרה הקומות פעמיים. תשעה אנשים נכנסו ויצאו מהמעלית. שישה גברים, כל אחד בנפרד. שתי נשים ביחד, ועוד אישה לבד.
כל אחד ואחת מהם קלט, גם אם לא מיד. המבטים סרקו אותה. ברחו ממנה. נמשכו אליה.
היא פגשה את המבטים במבט עז, מאושר, מסוחרר, שיכור מהתרגשות. הוא תהה אם היא יכולה לגמור רק מזה.
הוא שאל אותה איך היה לה.
היא רעדה.
"אף פעם לא הרגשתי חזקה כל כך," אמרה לו. "סקסית כל כך."
הוא פנה ללכת. "אני אכתוב לך," אמר.
"זה נגמר." אמרה. "אתה עוזב אותי, נכון?"
הוא הנהן.
"למה?"
במקום לענות, הסתובב ונשק לה, בפעם הראשונה מאז שהכירו. הוא ידע שזו תהיה הפעם היחידה ועשה בדיוק מה שבא לו. הוא בלע את כולה, נשך, מחץ, התפרע. התענג על היכולת לעשות מה שבא לו, על הכניעה המוחלטת. הוא המשיך והמשיך עד ששבע, ואז הלך ממנה.
בלילה היא כתבה לו:
הנשיקה שלך הייתה יותר טובה מהזיון הכי טוב שהיה לי אי פעם. אם אי פעם תוכל לשכוח איך התחלנו, שתדע שאני אחכה לך. תמיד, על הברכיים.
שלך.
הוא חייך. איזו מתוקה.
הוא יצא לחפש נשלטת.