בדיוק שם

המקום היחיד שבו אני רואה אותך הוא טוויטר. שם לא חסמת אותי.

וזאת על אף שאתה יודע שאני עוקבת. לא חסמת גם כשחציתי את הגבול והגבתי לך. גם לא כשתקפתי אותך. אני יודעת ומרגישה שאתה רוצה להשאיר את החוט הדקיק הזה בינינו, אדוני, אהובי.
אז אני משתמשת בו. בעדינות. 

אני קוראת אותך יום יום. את שני החשבונות שלך. ובכל יום אני מחפשת ציוץ אחד. משהו לא קיצוני מדי, לא אלים מדי, לפעמים זה ממש קשה, תהיה לי בריא. באמת שאתה טיפוס.
ואני עושה לך לב קטן. פיברוט. 
וזהו.

אני לא יכולה להתקשר אליך ולא לשלוח לך מיילים. אבל את זה אני יכולה. לב אחד קטן ביום.

כשחלית אמרת שאתה לא רוצה שאחכה לך. שזה לא הוגן. התעקשתי, כי ידעתי. ואני אמשיך להתעקש, אדוני. גם אם כל מה שנשאר זה פיברוט אחד ביום.

שלך.

(זה קצת טוב שכמעט לא קוראים אותי פה, ככה אני כותבת לעצמי ולך. זה לא סקסי, כל הכתיבה שלי פה, אבל לא לשם כך התכנסנו.)

תעשי לי בוק, כתבת לי מדי פעם, כששנאתי את הגוף שלי. שתראי כמה את סקסית, כוס. 

אירוטי, לא פורנוגרפי.

אף פעם לא ידעתי אם מצאתי את הגבול או שהגזמתי. אתה לא רואה פורנו בכלל.

יום אחד שלחתי לך תמונה שלי באוטובוס, עטופה בצעיף שהסתיר חלק מהפנים שלי, עם מחשוף עמוק עמוק, כמו שאתה אוהב.

כתבת, מה זה העמק המופלא הזה. 

עניתי, שלך.

ואתה אישרת, שלי. 

וזה היה הדבר הכי סקסי ומרגש בעולם.

עדיין שלך. ואחרי התקופה הזו, הנסיונות והבדיקות והמאבקים, אני כבר יודעת:

לתמיד. 

הפנטזיות שלי עליך תמיד היו קיצוניות. 

הספקנו כל כך מעט לפני שחלית, בקושי התחלנו, היית אומר. ובכל זאת, למרות שעוד לא שמת עלי קולר, מטאפורי או פיזי, הפנטזיות שלי הלכו רחוק רחוק.

אחת מהם הייתה על branding. אתה מגיע ומטביע בבשר שלי, ליד המפשעה, מוט ברזל מלובן שחיממת באש הכיריים, עם האות הראשונה בשם שלך.

א. 

ראשית כל העולמות. אתה. 

רציתי לעשות קעקוע שקשור אליך ולא נתת לי. אמרת שאולי בהמשך. עיכבת. אתה בחור רציונלי, לא מקבעים מערכת יחסים בנצח. 

אבל אני... 

קראת לי אמה תומפסון שלך. קראת לי כוס רומנטי. וזה מה שאני. 

אז בשבוע הבא, שלושה ימים לפני תאריך יום ההולדת המשותף שלנו, אהובי, אני הולכת לקעקע בבשרי תזכורת נצח. למעשה, שתיים.

קעקוע אחד שקשור אליך על היד. 

וליד המפשעה, קטן וחד משמעי, סמל הבעלות. האות א.

כי אותך אני מקבעת בנצח גופי, ואת האהבה, ואת השינוי האדיר והבלתי נתפס שעברתי, בידיים הטובות והאהובות שלך. 

הלוואי שתחזור, הלוואי. אבל הקעקוע הזה הוא לא על העתיד. הוא תזכורת לעבר

אין לי ידיים של מוז'יק, אמרת לי פעם. 

לא. הן באמת לא כאלה גדולות. אבל אלה הידיים הטובות, היפות, המלטפות, המכאיבות, של אדוני. אדון כל העולמות.

איי לאב יו סו, א ❤️

מה אני רוצה שתמצא פה? 

יום אחד, די בהתחלה, עשיתי צחוקים ממונח השפחה. זה היה חדש והצחיק אותי ממש.

אחרי שצחקנו שלחת אותי לעשות פאנלים. שארגיש מה זה להיות שפחה. 

אף פעם בחיים שלי אני לא עשיתי שום פאנלים. לא היה לי מושג מה בדיוק אני אמורה לעשות. בסוף שמתי מים בקערה עם קצת סבון כלים וסקוטש, וזחלתי על הרצפה וניקיתי פאנל פאנל, וגם צילמתי לך את התהליך ההו-כה-מרתק הזה, ואתה היית מבסוט ומשועשע, ושאלת אם בא לי עוד, ולרגע לא הייתי בטוחה אם זה בצחוק או לא...

בחיים לא קרה לי שמישהו השפיט אותי, הצחיק אותי עד דמעות וחרמן אותי בו זמנית, בבת אחת.

וכל זה בלי לדרוש ממני מעולם לקרוא לך אדוני. זה לא עניין אותך בכלל. ובכל זאת, מדי פעם היינו בעמדות, ואני הייתי שפחה והמילה הזו באה אלי מעצמה, וקראתי לך אדוני האהוב, וחייכנו.

היית האדון המושלם. מושלם. 

אתה זוכר את זה, מצליף? 

אני עדיין שם, על הרצפה, עם הסקוטש. לתמיד. 

ואני יודעת שאתה עדיין חולה, אבל אתה מי שאתה, ויום אחד אתה תחזור לפה.

אז רק תזכור, ככה היינו. ואני עוד מחכה. 

אתמול קיבלתי פה חום ותמיכה וזה היה טוב. הייתי ממש זקוקה לזה, על הרצפה שם, בידיעה שהוא לא יבוא. גם אם יבוא, זה ייקח עוד חודשים ואולי שנים. תודה רבה על זה.

והיום התפתח איזה דיון קטן ומעניין בתגובות וחשבתי שיש משהו שאני לא מספרת מספיק. גם כי לא בא לי להישמע מטורללת, וגם כי זה כמו להניח ג'וקר ולגמור את המשחק, לסתום לכולם את הפה. וזה לא מה שאני רוצה. מעניין אותי לשמוע וטוב שמעוררים אצלי מחשבה. זה לא שאני הכי חכמה ויודעת. אבל את זה, אני יודעת.

כשהכרתי אותו לפני שלוש שנים, בעקבות פוסט פה בכלוב, קרה לי משהו משונה מאוד. 
בערב הראשון התכתבנו. הייתי בקשר עם מישהו והיה ברור שזה קשר רע, אז התכתבנו. "סתם".
במהלך הבוקר השני נהיה ברור שזה זה. ובערב, אחרי פחות מ-24 שעות, אמרתי לו: "אני נולדתי בשבילך."
הוא שאל אותי למה אני מתכוונת, ויצא ממני משהו שמעולם לא הרגשתי וחשבתי. אמרתי לו שהקשר שלנו הוא מגלגולים קודמים. שיש איזה חיבור אליו שאני לא מבינה אבל יודעת אותו, באיזו ודאות שקטה כזו. חיכיתי לו חמישים שנה, כי אני שלו, ואני צריכה לעשות בשבילו דברים. להיות שלו, לשרת אותו.

זה קרה לפני שנפגשנו, בהתכתבות הכרות. וזה היה כל כך ודאי, ומוזר. וחשוב להגיד: אני לא טיפוס רוחני במיוחד, חילונית שמשתעממת מדת, ולא מאמינה בגלגולים קודמים, ומעולם לא היתה לי תחושה כזו לגבי אף אדם. לא לפניו, לא אחריו. זה קרה רק איתו, ועוד לפני שצללנו לשליטה ממש.

מאז ועד היום עברנו כל כך הרבה, הטוב היה מופלא, הרע היה רע לתפארת.
אבל הודאות הזו לא השתנתה ולא נסדקה לרגע. לפעמים אני חושבת שאולי סיימתי את תפקידי בחייו, אבל אף פעם לא השתנתה הידיעה הבסיסית, הפשוטה:
נולדתי בשבילו, וזו אחת המשימות החשובות של חיי, להיות שם בשבילו, לתמיד.

ובכל דיון על העבר והעתיד, זה תמיד נמצא. הוא לא חייב לרצות אותי, לסלוח לי, לקחת אותי חזרה. ייתכן שסיימנו את התפקיד שלנו זה בחיים של זה בגלגול הזה. ייתכן שהוא לא יסלח לי לעולם.

אבל אני שלו בעומק שאני לא מבינה, וגם לא שולטת בו.

להתעורר עם הגעגוע

ללכת ליוגה עם העצב

לשבת לעבוד עם הצער

אולי ככה זה להיות שלך עכשיו, אדוני.

אפשר להיות שייכת למישהו, אם הוא מסרב להיות הבעלים שלי?

לא יודעת. אבל בכל הצלחה אני חושבת על המשפט ההוא שלך, "מטרת העל שלך תהיה שאתגאה בך."

ואני לוחשת לך בתוכי:

היית כל כך גאה בי אם היית רואה 💙

אז כן, זו עדיין מטרת העל שלי. אולי לתמיד. 

שלך. 

אין שום דבר הגיוני באהבה. היא לא באה כשמזמינים אותה ומתברר שהיא לא מתחפפת כשהבן זונה חוסם אותך כאילו לא הייתם אהבה עצומה של שלוש שנים.

ניסיתי להפסיק. חנקתי, הדחקתי, נאבקתי. 

זה לא מצליח. אני לא יכולה לא לאהוב אותו כי החלטתי.

אז אני מרפה ומשחררת. ככה זה. אני מוותרת, שוב, וכמו השפחה הצייתנית והכנועה שהייתי מרגע שהכרנו, כורעת, מניחה מצח על הרצפה, ומחכה.

ואם אני בוכה כמה פעמים ביום, כנראה שזה מה שצריך להיות. מה שיהיה יהיה.