*

אבל אינני. אני רק כוס בוער, מצפה, והאצבע שלך יורדת מלמעלה, שלווה ובוטחת, נוגעת, בדיוק בדיוק שם, וכולי קיימת בשביל זה. בשבילך. 

אלוהים, אני כל כך רוצה לכתוב לך, שתדע. ואין טעם. אני אגיע אסופה וחכמה ואגיד, הפנטזיות שלי עליך מסלימות, כובשות אותי, ואתה תגיד, זה חומר לעבודה. זה הגוף. אלה הפצעים שלך. 

ונעבוד. 

ובלילה, שוב. גוף אל גוף, חם וחי ולח ושוקק, אעשה אהבה עם האין.

אולי גם אתה. 

אני גם, אבל זה לא חשוב. אתה חשוב. 

החזה שלך מולי, בצבע קפה, חלק ויפהפה, עם תלתלים שחורים מרוכזים בדיוק במקום הנכון. אני מלטפת את העור שלך, מרוכזת, מרגישה כל מילימטר שלך, את פעימת הלב, את החמימות. מנשקת בעדינות, מוציאה לשון ומלקקת אותך. אתה כל כך טעים לי.

ככה, לאט לאט, משוטטת על הגוף שלך. מעריצה אותו. איך אלוהים ברא אותך מושלם ומתוק וטוב כל כך. 

אני מלחכת את הצוואר שלך ואתה מצטמרר וצוחק.

זה נעים?

תמשיכי.

אני ממשיכה. גב. זרועות חזקות, שריריות. כל מה שאני מדמיינת מתחת לחולצה שלך בכל פגישה נחשף. אתה עוצר נשימה.

הבטן. איזה רוך. 

קו המפשעה, אני מחליקה למטה, אל בין הרגליים שלך.

הזין שלך זקוף, פועם, גם הוא מחייך אלי. אני מלקקת בעדינות את הכיפה, ואז את העטרה, יורדת בתפר אל האשכים. אפילו הקימוט השעיר הזה שלהם יפהפה. הידיים שלי מלטפות את ירכיך כשאני לוקחת אותך לתוך הפה, מתמלאת בך. 

אסור לספר. אסור לגעת. זה לא יקרה לעולם. אבל אלוהים, כמה אני חולמת עליך. 

באמת שאין לי מושג. לפני כמה שנים קראתי על אישה שסיפרה שהחליטה להוציא את הבדסמ מחייה וריחמתי עליה נורא. ועכשיו אני מרגישה שאין לי דחף. אני קוראת טקסטים באתר ולא מרגישה כלום. כאילו השפחה עזבה את הבית. מה זה? זה עבר? זה יחזור? איך זה עובד הדבר הזה?

לפני כמה שנים ישבתי לצד אישה בהוספיס, בימיה האחרונים.

ידעתי שהיא גוססת. לאט לאט. כל יום נעלם עוד משהו. שיחה מלאה, ואחר כך המילה האחרונה, ואחר כך לחיצות היד ההולכות ורפות, ובסוף קשר העין.

נשארה רק פעימה, דקה, רחוקה, לא מורגשת. 

ככה אתה עכשיו. וככה גם השפחה שהייתי. 

אני מציצה בטוויטר שלך בלי הרבה עניין. שוב סרבנים, שוב בנט הבוגד, שוב צחוקים על נשים שמאלניות מבוגרות.

איך האיש החכם והחזק והמתוק והשנון שאהבתי מסתפק בזה? 

אין עוד גל. פעם ביום אני נכנסת לפרופיל שלך. 

נראה לאחרונה: מזמן.

יש ימים שאני שוכחת להכנס. די, נגמר. 

אבל אני גם לא רוצה אף אחד אחר. אולי זה כל מה שיהיה כאן כשתשוב, אם תשוב.

ואולי הגיע הזמן לסגור את הפרופיל הזה ולהמשיך בחיי בשלווה?

אולי. בקרוב נראה. 

רגשות באים והולכים בגלים. הפסיכותרפיסט שלי לימד אותי לשים לב אליהם בבואם, בשיאם ובדעיכתם. לשים לב לעוצמה, לקצב, לאורך.

שמתי לב כל הזמן. למדתי להכיר את הגלים שלך, שבמשך שנה ויותר אחרי שהלכת היו סוערים ותכופים וכמעט אלימים. 

גלי כאב מחרידים שגרמו לי לבכות שעות, להתאבל מרות, לייחל לשובך בלי אוויר. חלקם ארכו ימים, וביניהם נותרו אהבה עצומה וגעגוע אינסופי, אבל בעצימות נסבלת יותר. 

הגלים האחרונים מוזרים. אני לא מרגישה אותך. זו יותר שיחה פנימית עיקשת.

אתה האמנת כל כך בזמן. הזמן מרפא את הכל, אם לא הכל את הרוב, וגם זה יעבור. 

סבבה, חשבתי. אני לא הרוב. אני המיעוט הזה שלא יתרפא לעולם. אני אוהב אותך ואחכה לך ואאמין שתשוב לתמיד. 

השבוע היה גל וכתבתי לך המון. 

והגל דעך. 

ופתאום אני לא מרגישה כלום. 

אולי באמת הזמן מרפא את הכל, א'? אולי אני הולכת ונרפאת ממך?

אולי. נראה בגל הבא. אם יהיה. 

ענית לי לטלפון ופתחת מצלמה והראת לי את הבית שלך, ואז הזמנת אותי למסיבה, ובאתי עם כל המשפחה.

זו הייתה מסיבת חבר'ה, עם חברים של הילדים שלך, מיליון שעות, והיית לבוש כמו זקן טירולי מוזר וקצת מטורלל, ובאיזה רגע הכל היה כל כך משונה שחשבתי שאתה בעצם עומד למות ולא גילית לי, וזו מסיבת סוף החיים שלך.

אבל לא. אשתך אמרה לי שלא, זו רק מסיבה. ובסוף איכשהו ישבנו עם כמה חברים שלך, והנחתי יד על הירך שלך, מתחת לשמיכה, ולא הגבת.

אני חושבת שאני לומדת לקבל עמוק בתוכי את זה שהלכת לתמיד. 

אני רוצה שתהיי כמו ספר פתוח בפני, היית אומר.

רוב הזמן הייתי, מלבד הסוף המר. 

אז הנה כל האמת. יש ימים שאני כבר לא מרגישה שזה אפשרי יותר. הייתי אז כל כך שבורה, ולא ידעתי בכלל. ואתה באת ותיקנת המון. המון. 

עבר זמן. אני המשכתי לבד, בעל כורחי. בטיפול צמחתי משמעותית, בכאב וייסורים. בזמן האחרון אנחנו בפריצת דרך משוגעת, מתקנים שברי ילדות עתיקים. 

ואני תוהה, אתה נכנסת בדיוק לסדקים שהיו, והם היו עמוקים והייתה המון עבודה. אבל עכשיו כשאני מתקנת אותם, אותי, אני לא יודעת אם נותרה בי הילדה ההיא שרצתה לשבת על הרצפה ולשים ראש בחיקך. אני לא יודעת אם הצורך הילדי שהתממש בשפחה עדיין שם.

יש ימים שאני חושבת שכבר לא. ואולי כשאתה תחזור, אם תחזור, אני כבר לא אהיה פה בכלל.

כל האמת, א'. תמיד. כמו שהבטחתי. 

יש בי איזו שפחה שבראת, או חילצת מעמקי הנפש, והיא תמיד נוכחת. בכל מקום, נכונה לשרת. זה חלק ממני. 

והיא באה לידי ביטוי במקומות משונים, בדרכים משונות. 

הייתה לי תקופה של התאהבות בפסיכותרפיסט שמטפל בי בשנים האחרונות. זה כבר בפייד אאוט, תודה לאל, אבל דבר אחד היה שם מתחילת הטיפול ונוכח עד היום: אני תמיד מוזגת מים לו ולי. הוא ראשון. וזה משמעותי, זה לא סתם. 

דיברנו על זה והוא אפילו ביקש שאני אנסה לא לעשות את זה, ואני מנסה, אבל בורח לי לפעמים. היום ברח. 

ואז אני רואה שהוא שתה מהמים כשהלכתי רגע לשירותים, וזה ממלא אותי שמחה כזו. התרגשות כמעט. הנה, נתתי שירות, והוא התקבל. 

~

אתה רואה, א'? שמת אותי בעמדה, וזה יוצא עליו רק כי הלכת, ואני לא יכולה לצאת משם. 

ואני גם לא רוצה.

היום חשבתי שאולי יום אחד תחזור להיות אדון אבל לא תרצה אותי, בגלל כל מה שהיה. 

ועצרתי מול זה. זה לגמרי אפשרי. אני עוד לא יודעת איך להתמודד עם זה, חוץ מלראות את האמת. 

עכשיו שאני כותבת רק לך פתאום זה נהיה קל. 

אני עוברת משבר קשה בנישואים וכל הזמן שומעת את הקול שלך. הבית קדוש. המשפחה קדושה. איזה קטע שבגללך לא פירקתי. בזכותך. 

תודה, א' אהוב. זה כואב אבל זה גם הדבר הנכון. 

אבל רציתי בכלל לדבר על הגוף. התחיל איתי איזה בחור מושלם כזה, בן ארבעים עם פרצוף מתוק וגוף יפהפה. הוא לא הצליח להאמין שאני באמת מסרבת לו, מי אני?

ולא היה לי נעים להגיד לו, אבל זה היה ממש קל לסרב. הוא לא עשה לי כלום

הרבה פעמים קראתי לך שמן שלי, ואתה צחקת על הקרחת שלך. אתה לא צעיר ולא חתיך. גבר עירקי שעיר, מכריס ומקריח. אוכל יותר מדי, לא מתאמן בחיים.

ואתה הגבר הכי יפה בעולם. 

העולם מספר לי איך נראה גבר יפה, והם באמת יפים ממש. אני מפסלת לפעמים גוף כזה וזה אסתטי ומרגש.

אבל אני לא רוצה אותם. לא רוצה לגעת בהם. הם לא מעניינים אותי בשום צורה. הגוף הוא המיכל של הנפש והרוח, ושלך... וואו, אני נזכרת בפעם הראשונה.

נכנסת לבית הקפה ההוא אחרי שלושה או ארבעה שבועות של התכתבות יומיומית אינטנסיבית. כבר הייתי שלך לגמרי.

ומיד זה עבד. למרות הזרות של הפנים החדשות, הגוף, הקול שלך. 

ובכל זאת כשיצאת חשבתי, הוא לטעמי? הוא שמן, והולך ככה, זה לא סקסי...

וזה לא החזיק אפילו דקה, ההיסוס הזה, כי האנרגיה שלך בלעה אותי כבר. כי ההיסוס היה קול חיצוני שקשור לאטרקטיביות במבט של אנשים אחרים.

מי שהיה רואה אותנו לא היה מתפעל ממך וכנראה גם לא ממני. שני אנשים מבוגרים ושמנים ולא יפי תואר. ובכל זאת, כשהיינו יחד אתה היית הגבר היפה בעולם, ואני הייתי אישה סקסית ופראית, כנועה לכל רצונותיך בלי רגע של היסוס. ועשינו דברים ונגענו בשמיים יחד. 

והיינו מצחיקים וחכמים ונהנינו מכל רגע. איזה דבר זה.

אני לא מבטלת את היופי וחשיבותו, ובכל זאת. ככה זה היה. 

ואולי פעם עוד נהיה. אני כבר לא מי שהייתי אז, בטח גם אתה השתנית, אבל הניצוץ הזה של מי שאני מולך, הוא פה, והוא חי, והוא שלך לעד.