כמעט שלוש שנים בלי זקפה.
הוא כבר עבר את שלב האימה, ואז הייאוש, ואז הדכאון.
למען האמת, הוא לא זכר איך זה מרגיש, והעדיף את זה ככה. הפער בין מי שהוא היה אז, למה שנשאר ממנו, היה בלתי נסבל.
לפעמים הוא חלם עליו, על הגבר שהוא היה משך חמישים שנה. חרמן ושמח ורעב, תמיד מחפש, בוחן, מדמיין. מעריץ חמוקיים, לא בוחל בקטנטנות, דקיקות, שטוחות, שופעות, שמנות. "מה שיוצא אני מרוצה," היה אומר לילדים, ומחייך לעצמו.
כשהגיעה ההיא, הוא כבר היה נשוי ומחויב. היא הייתה חמודה, אשתו. מהסוג שמקימים איתו בית. חכמה, מאוזנת, חמימה. הוא נהנה מחברתה, וגם הזיונים היו נחמדים ממש. היו לו פרועות ממנה, והוא התגעגע לאשה שאוהבת למצוץ, אבל זה היה בסדר גמור. משפחה זה חשוב, והוא כיבד אותה. היא הייתה ראויה להיות אם ילדיו.
היו לו יחסים טובים עם כולם. גברים, נשים. הוא הרשה לעצמו להסתכל אבל לא עלה על דעתו לבגוד. הוא רצה להיות כמו אבא שלו: גבר עירקי חזק, כזה שכל הבית נשען עליו. מפרנס מעולה, אבא למופת.
היו לו יחסים טובים גם איתה. היא הייתה אשת שיווק שעבדה מולו. חמודה, לא יותר. הוא נהנה לשוחח איתה. נהנה מהנימה הפלרטטנית שבצבצה מדי פעם, לרגע.
היא החמיאה לו בקטנה. צחקה מהבדיחות שלו, שמה לב לדברים שאמר וציינה כמה הוא חכם בעיניה. פעם אמרה לו שהוא גבר של פעם, והוא נופף בידו בביטול, אבל שמח.
הוא לגמרי לא היה מוכן לשיחה ההיא בקפטריה בעבודה, שבה אמרה לו שיש לו אנרגיות גבריות חריגות.
"אנרגיות של שולט", אמרה לו. "אתה יודע מה זה?"
לא היה לו מושג.
אז היא סיפרה לו. יש דברים כאלה, אמרה, אנשים כאלה. לא כולם לובשים בגדי עור שחורים. לא רואים עליהם.
"כמוני, אתה רואה עלי?"
הוא לא ראה כלום, אבל הוא הרגיש משהו. בזה לא היה ספק.
מרגע שהיא התחילה לדבר על זה, הוא הרגיש את הזין שלו. הוא בער. מדי פעם, בעת שדיברה, חלפו בו צמרמורות מהירות, עזות. הוא פיהק והתמתח כדי לפרק אותן.
הוא אמר לה שהיא חייבת להפסיק לדבר על זה.
"אתה בטוח?"
הזין שלו כאב מרוב מתח. "בטוח," הוא אמר.
הבכור שלו היה בן ארבעה חודשים. באותו ערב הוא שכב עם אשתו העייפה בפעם הראשונה מאז הלידה. הוא נתחב לתוכה וחשב, "אנרגיות של שולט", וגמר בחטף.
אבל לפחות גמרתי במקום הנכון, חשב בעת שאשתו הלכה אל הקטנצ'יק שהתעורר. בחיים אני לא בוגד. אני לא כזה גבר.
לקח לו הרבה מאוד זמן להירדם באותו לילה.
(אולי יהיה המשך)
