הרבה זמן עבר מאז שהלכת, לאט לאט אני מתרחקת. השמלות שבחרת לי, נדחקות לאחורי הארון. אני כבר לא מקפידה על נשיות, מחשופים, סקסיות מתפרצת, מופגנת. כל אלה שמורים ממילא רק לך.
אבל לא חזרתי אחורה, אדוני הטוב. כי עדיין אני חיה כל כך טוב עם עצמי, עם הגוף שלי. שלמה לגמרי עם מי שאני. את זה אתה נתת לי, דרך חתחתים קשה שהסתיימה באריזה נוצצת ומושלמת של קבלה עצמית, ואז אהבה עצמית. בלי להשתנות, בלי לרזות, בלי להיות שוב צעירה. ככה, כמו שאני.
במקום זה אני לובשת בגדים שאני אוהבת. צבעוני, קצר, נח. קצת טום בוי, קצת לא לגילי כנראה, אבל למי אכפת. לימדת אותי שהדעה היחידה שנחשבת היא שלך, וכך היה.
ועכשיו, עד שתחזור, הדעה היחידה שנחשבת היא שלי. אם אני אוהבת איך שזה נראה, אם נח לי.
אני נזכרת בך.
לא נח לי, א'.
יופי. מה אכפת לי מה נח לך? ככה אני רוצה.
כמה צחקנו יחד, א'. אני עדיין מחייכת כשאני נזכרת, למרות כל מה שקרה. אני עדיין שלך, כי בזכותך אני הרבה יותר עצמי, כבר ארבע שנים.
מחכה לך, כפרה שלי. עד שתחזור.