עכשיו שאני כותבת רק לך פתאום זה נהיה קל.
אני עוברת משבר קשה בנישואים וכל הזמן שומעת את הקול שלך. הבית קדוש. המשפחה קדושה. איזה קטע שבגללך לא פירקתי. בזכותך.
תודה, א' אהוב. זה כואב אבל זה גם הדבר הנכון.
אבל רציתי בכלל לדבר על הגוף. התחיל איתי איזה בחור מושלם כזה, בן ארבעים עם פרצוף מתוק וגוף יפהפה. הוא לא הצליח להאמין שאני באמת מסרבת לו, מי אני?
ולא היה לי נעים להגיד לו, אבל זה היה ממש קל לסרב. הוא לא עשה לי כלום
הרבה פעמים קראתי לך שמן שלי, ואתה צחקת על הקרחת שלך. אתה לא צעיר ולא חתיך. גבר עירקי שעיר, מכריס ומקריח. אוכל יותר מדי, לא מתאמן בחיים.
ואתה הגבר הכי יפה בעולם.
העולם מספר לי איך נראה גבר יפה, והם באמת יפים ממש. אני מפסלת לפעמים גוף כזה וזה אסתטי ומרגש.
אבל אני לא רוצה אותם. לא רוצה לגעת בהם. הם לא מעניינים אותי בשום צורה. הגוף הוא המיכל של הנפש והרוח, ושלך... וואו, אני נזכרת בפעם הראשונה.
נכנסת לבית הקפה ההוא אחרי שלושה או ארבעה שבועות של התכתבות יומיומית אינטנסיבית. כבר הייתי שלך לגמרי.
ומיד זה עבד. למרות הזרות של הפנים החדשות, הגוף, הקול שלך.
ובכל זאת כשיצאת חשבתי, הוא לטעמי? הוא שמן, והולך ככה, זה לא סקסי...
וזה לא החזיק אפילו דקה, ההיסוס הזה, כי האנרגיה שלך בלעה אותי כבר. כי ההיסוס היה קול חיצוני שקשור לאטרקטיביות במבט של אנשים אחרים.
מי שהיה רואה אותנו לא היה מתפעל ממך וכנראה גם לא ממני. שני אנשים מבוגרים ושמנים ולא יפי תואר. ובכל זאת, כשהיינו יחד אתה היית הגבר היפה בעולם, ואני הייתי אישה סקסית ופראית, כנועה לכל רצונותיך בלי רגע של היסוס. ועשינו דברים ונגענו בשמיים יחד.
והיינו מצחיקים וחכמים ונהנינו מכל רגע. איזה דבר זה.
אני לא מבטלת את היופי וחשיבותו, ובכל זאת. ככה זה היה.
ואולי פעם עוד נהיה. אני כבר לא מי שהייתי אז, בטח גם אתה השתנית, אבל הניצוץ הזה של מי שאני מולך, הוא פה, והוא חי, והוא שלך לעד.