אני סופרת אותם בלב. בדיוק ארבעה.
ואז אנחנו.
אתה כותב לי מה תעשה לי ואני קוראת בלב פועם מבהלה והתרגשות ושמחה.
באמת? זה מה שאתה רוצה? וגם זה?
אני מנסה לפענח אותך, ונזכרת שחבר אמר לי, גבר זה יצור פשוט. לא לפענח, להקשיב. מה הוא אומר? להתבונן. מה הוא עושה?
אתה אומר דברים כל כך מתוקים. אני עוצמת את העיניים ומדמיינת אותך חוקר את הגוף שלי ברעב השמח הזה שלך.
אני מפחדת לאכזב אותך. אתה הרבה יותר מנוסה ממני. הרבה יותר משוחרר.
וכזה הורס. מביטה שוב בתמונה שלך, בפעם האלף. איך נדהמתי לגלות שבאמת ככה אתה נראה. עד כדי כך אתה באמת מהמם.
ומכל מה שקרה בפגישה הראשונה שלנו אני זוכרת איך דאגת לי בקטנות. הבאת שני סוגי סיגריות, שאוכל לבחור. שילמת על הקפה אחרי שאני שכחתי.
סלחת לי ביום שאחרי, כשהתפלפתי לך.
גבר זה יצור פשוט. המעשים שלך מדברים, ואני מקשיבה.
עוד ארבעה ימים.