*

החברה שלי מעוצבנת עלי. הרגע שלחתי לה תמונה. אני יושבת על הספסל, במקום שבו פגשתי אותו לקפה.

כמה זמן את מכירה אותו, שלושה שבועות? אני לא מרשה לך להתאבל על שלושה שבועות! 

אני אומרת לה שהוא היה מושלם. הדיבור, החיבור, ההעדפות...

כן, והוא כל הזמן נעלם והכניס אותך למתח וזה עשה לך ממש רע. 

כן, אבל... 

בלי אבל. קומי ועופי משם. 

אני אומרת לה בסדר, אבל נשארת עד סוף הסיגריה. 

האמת היא שוויתרתי לגמרי על בדסמ כבר מזמן. לא הצלחתי להשתחרר מהצל הכבד של השולט הראשון, שאהבתי, והוא חלה ולא חזר לפה בארבע השנים האחרונות. ואחרי כל הזמן הזה, פשוט הרמתי ידיים. בסדר, אני מכורה לרומנטיקה הזו של המתנה וזה מה יש.

אבל אז הוא הגיע. חמוד וממזר, וגר קרוב אלי, והוא התעקש ממש. 

אבל כשסוף סוף אמרתי כן, הוא התחיל להיעלם. לא כל הזמן, אבל מספיק כדי לערער אותי. מצאתי את עצמי מחכה לו כל הזמן, עצובה חצי מהזמן. 

ככה זה גברים, היא אמרה לי. לא כולם, אבל הרבה. הם נהנים מהמרדף. 

אני לא זוכרת איך זה גברים. אני נשואה כבר 27 שנים, ברובן הייתי נאמנה כמו כלבה.

אני עצובה.

אני מתאבלת עליו, למרות שזה רק שלושה שבועות. על הפנטזיה של מה יכול היה להיות, אם רק... 

באמת סתומה.