זה כאילו שמישהו עושה ריבוט, וכל משאבי המערכת שהיו טרודים באלף אפליקציות מתכנסים, מתפנים, ועכשיו הכל הכל על דבר אחד:
הוא.
וכל הדבר הזה, אין לו על מה להיתפס כי מי הוא? מה אני בכלל יודעת על הגבר הזה, שכל מילה שלו מפעילה לי את הגוף והנפש?
ואולי בגלל שאני לא מכירה אותו הכל כל כך מרגש? אולי זו הסכנה בלהניח הכל בידיים של אדם כמעט זר?
כך או כך, הכל פונה אליו והכל סוער ונרגש כמו שיר של אלתרמן, והמח מעורפל מדופמין והגוף עושה מסיבה, אבל הוא לא מרשה לי לגמור אז זו מסיבה שלא מפסיקה, כל הזמן כל קצות העצבים רוטטים.
אני קוראת את המילים שלו שוב. הכל עובד לי בגבר הזה. איך שהוא מתנסח, מה שהוא מבטיח לעשות לי. שני חלקי פאזל שמתחברים במדויק.
הנה, עד כדי כך החרמנות גואה שהדימוי הזה מרטיב.
אני רוצה לדבר עליו אבל אין לי מה להגיד. אין מה להגיד.
אני רוצה. אני שלו. זהו.
איזה כיף זה התחלה.