אני לא מספרת על מה שקורה בינינו לאף אחד.
ניסיתי. סיפרתי. החברות שלי כל כך נבהלו שהן שכנעו אותי לחתוך ממך, ועשיתי את זה, כי אני הבלה. וכמעט איבדתי אותך.
למזלי אתה סבלני וחכם, והחזרת אותי אליך בשנייה. את יוצאת לפעמים מאיזון, כתבת לי. אני אחזיר אותך.
איזו דרך נדיבה לראות את זה.
זה נכון. אני יוצאת לפעמים מאיזון. אבל נכון גם שמערכת היחסים שלנו לא עוברת חלק בגרון לאנשים.
שנינו נשואים. רק זה...
ואז יש את עניין השליטה, והנכונות שלי להכנע ולהתמסר לצרכים שלך. הן חמודות, החברות שלי, אבל וניליות מאוד. קשה להן להבין שכל מה שאתה עושה מוצא חן בעיני, סקסי, מרגש. שאני רוצה שאתה תחליט, שאתה תשתמש בי איך שאתה רוצה. מתי שאתה רוצה. כמה שאתה רוצה.
זה כל מה שאני רוצה.
אז אני מקיימת חיים מקבילים בסוד. מסתובבת עם חיוך קטן, מרוצה. כל הודעה שלך מסעירה, מחברת אותי לגוף ולחיים.
אף פעם לא ידעתי לעשות את זה, להינות בלי לספר ולשתף. ועכשיו שזה קורה, אני מגלה שזה נעים ומרגש בפני עצמו, הסוד.
ואני יותר חמודה לכולם, בכל מקום. האושר הזה שאתה יוצר בחיים שלי, יש לו אדוות בזוגיות, בהורות, בעבודה. אני קשובה ואכפתית יותר.
וכל הזמן, מאחור, אני שומעת אותך לוחש לי באוזן, זונה קטנה שלי, ובכל פעם כזו, הצפה. כולי רטובה חצי מהזמן, מוכנה אליך.
כן, הם לא יבינו.