כשהגוף שמח, הנפש מתרוננת. הלב מלא.
הולכת ברחוב וכל הצבעים חזקים ויפים יותר. האנשים חמודים.
נכנסת לכל חדר עם השמחה הזו, ומקבלת בחזרה חיוכים. ומחמאות.
את זורחת היום, שירי, מה קרה?
ופתאום בא לי ליצור, לכתוב, לנגן. אולי לכתוב שיר.
אולי עליו?
אולי.
אני שרה במקלחת, שרה בעבודה, שרה ברחובות.
וגברים מסתכלים עלי יותר, אחרת. המבט הזה.
הם רואים עלייך, הוא אומר. גברים מריחים את זה.
הציפייה לפעם הבאה הופכת את החיים למנהרה של אור והבטחה. הוא שוב יהיה שם, קשוח ומכאיב, ואז מתוק ומנחם, או אחרת. זה לא משנה. העיקר שהוא.
הוא מתקשר, באמצע היום, וכמה שהיה טוב, עכשיו זה גן עדן. זה כמעט לא משנה על מה מדברים, העיקר שהוא שם.
מתישהו, באמצע הכל, הוא אומר, הזין שלי מתגעגע לתחת החם שלך.
ואני נשטפת בתשוקה, ככה, באמצע הרחוב, ומחייכת.
מתי שתגיד, אני מחכה לך.
שכחתי שכל זה, המיניות, השליטה, הקשר עם מישהו שאני מכבדת ונמשכת אליו בטירוף, כל זה הופך את החיים טובים הרבה הרבה יותר.