אני רואה את העדינות שלך, מול הפרא שיש בי.
ככה הוא כתב לפני שבועיים. וחשבתי על עצמי, שאני יותר פרא ממה שהוא חושב. שיש לי שדים שהוא עוד לא מכיר.
לא היה לי מושג. כל הגבריות המתפרצת הזו מצאה חן בעיני, שטח ואופנועים ומטווחים וקפה שחור וסיגריה. גבר גבר, סקסי בטירוף.
אבל דווקא בתוך השיחות שלנו אני מתחילה להבין שלא הבנתי בכלל מול מי אני עומדת. שהשדים שלי לא מתקרבים בכלל למה שהאיש הזה סוחב.
היה איזה רגע שחשבתי שהוא שיקר לי קצת, כדי להגן על האנונימיות שלו, אבל התברר שאני חושדת סתם. פגשתי יותר מדי חארות בדרך. פספסתי שעומד מולי גבר ישר, פשוט ומלא כנות.
והזיון הכי טוב שהיה לי בחיים, אבל זה לא הנושא עכשיו, ג'ינג', תתרכזי.
אז הסיפורים שלו...
כל יום אנחנו מדברים. הוא מספר סיפורים מחונן, והדברים שקרו לו בחיים יכולים להיות בסיס לסרט, אולי כמה.
ילד פרא שכמוהו. הכל הוא עשה בדרך שלו. אף אחד לא שמר עליו, והוא למד לשרוד. לעשות מה שצריך. והוא מספר על הכל בישירות פשוטה, בלי רהב, לא מנסה להרשים אותי, רק לתת לי להכיר אותו.
וככל שאני שומעת יותר ככה הלב מתכווץ מכאב, ואז מתרחב ברצון להכיל אותו ואת כל האמת הזו, את כל העבר הפצוע והלילות הטרופים והזכרונות.
וליהנות מהפנתר שהוא עכשיו, ממזר סקסי, שלצד כל הבלגן הזה מלא בתשוקה ורעב ושמחת חיים.
וכל החלקים שלו מוצאים חן בעיני, בא לי לעשות לו מקום שבו הוא יוכל להיות כל מה שהוא, ולדעת שהוא מלך העולם, גבר נערץ. נחשק, שהזונה שלו כורעת לרגליו, מעמידה עצמה לשירותו בכל דרך שיבחר.
אולי גם אהוב? עוד נראה. לא כדאי לתת ללב לעוף כל כך מהר, אני חושבת.
אבל הלב עף. העדינות שלי רוצה לחבק את הפרא הזה חזק.
... ודחוף דחוף להרגיש שוב את היד שלו לופתת את השיער שלי, מושכת בכח, והשיניים שלו שוקעות בבשרי הרך.
בוא כבר, בוא, פרא מושלם שלי.