יש חיים. חיים שבהם מעט מאוד אנשים יודעים שפגשתי אותך, ושכל העולם השתנה מאז. שכל כולי איתך ושלך, למרות שאני עוד לא מכירה אותך באמת.
היום היינו באירוע משפחתי. פגשתי את כולם אחרי הרבה זמן, וכולם התרגשו מאוד מזה שרזיתי, כי זה הרי הדבר הכי חשוב בעולם במשפחות. ככה זה.
היינו באולם של בית הכנסת, חיבוקים, שיחות ואוכל, וכל הזמן הזה הייתי שם לגמרי. לא עצרתי לחשוב עליך, אי אפשר היה, אבל גם לא צריך. אתה בתוכי. בסימנים שהשארת על הפנים והגוף, ובעיקר בלב.
ואז התחילו דברי התורה, והקשבתי קצת, ואז המח שלי נדד מעצמו, כי דברי תורה תמיד קצת משעממים אותי, ומיד חזרתי אליך.
תשומת הלב שלי חזרה לתחושה הנעימה הזו שנשארת אחרי אנאלי אינטנסיבי, כאילו אתה עדיין שם. ומשם המחשבות נדדו אל הרגע שבו זה קרה.
וככה, ובאמצע האולם, בין חמותי לאחותה לסבא של בעלי, ראיתי אותך עומד מעלי ומחייך, הרגליים שלי כרגיל באוויר ואתה טוחן אותי ומוציא ממני כאלה גניחות פראיות, שאני מבקשת שתסגור את החלון, שלא ישמעו אותנו השכנים.
וחשבתי שם, באולם, מתי בפעם האחרונה גבר גרם לי לצעוק ככה?
מעולם לא, אהובי. מעולם לא.
אבל זה לא חשוב יותר. חשוב שעכשיו כן. חשוב וטוב שבאת, שפיתית אותי לצאת מהמחבוא המטופש שבניתי לי.
ואז חמותי אמרה לי, את כל כך יפה פתאום.
וחייכתי. ואמרתי תודה.
תודה לך.