כשהילדים שלי היו קטנים למדתי שהסחות דעת הן המפתח כמעט להכל. אפשר להרגיע כל דרמה עם הסחת דעת טובה.
לקח עוד כמה שנים עד שהבנתי שזה נכון גם למבוגרים, ומדי פעם אני אשכרה זוכרת את זה בזמן שאני צריכה הסחת דעת. כמו עכשיו.
אז הזמנתי את הבעל המתוק לסרט ואתמול הלכנו להזמנה של אוליביה וויילד.
יאמר לזכותי שלא צללתי עמוק מדי לטריילר לפני שהלכנו. או אולי לחובתי. כי לא הייתה שום הסחת דעת כוסומו.
הסרט הזה מתחיל בארוחת ערב של זוג בורגני ודי בלתי עם השכנים המסקרנים, והופך ל... משהו אחר לגמרי. ואז שוב.
בלי ספוילרים. לא לדאוג.
באמצע הסרט יש פאזה סופר סקסית שבה מדברים על מיניות משוחררת בצורה לא מוסרנית, כולל אזכור של פגינג שלא פוגע בגבריות של המקבל. האמת, ביחס למה שאני מכירה בקולנוע המיינסטרימי זה באמת סרט לא מתחסד, וזה היה כיף.
הבעל ישב לידי בלי לדעת שאני לגמרי בעניין של רוב הדברים שמדברים עליהם (אם כי לא פגינג, דווקא, אומרת כדי שלא יציעו לי פה. שוב.) ומשם הסרט הלך והסלים למחוזות לא פשוטים.
חזרתי מלאה מחשבות עגומות, למרות שזה סרט מצוין עם שחקנים נהדרים. אם לא מישהו מפה שסיפק הסחת דעת ברוכה, זה היה ערב מדכדך ברמות.
ידע הציבור וייזהר.
בכלל, בימים האחרונים דיברתי פה עם אנשים. בדרך כלל אני מונוגמית ונאמנה כמו כלבה אבל הוא אמר לי שהוא מדבר עם נשים ומחפש מישהי במקומי, וגם שלח אותי לדבר עם גברים, אז בסדר.
איך אומרים, We are on a break.
וגיליתי פה כמה גברים כל כך אינטליגנטים ומעניינים וגם שאלוהים יסלח לי, סקסיים, והבנתי שאני באמת לכודה יותר מדי זמן באיזו פינה של חוסר ברירה.
ויש ברירות. גם בנישואים שלי וגם במסע שלי פה.
יש על מה לחשוב.
אה, ופנלופי קרוז, שבצעירותה עצבנה אותי, הפכה רשמית לאישה שבשבילה הייתי עוברת צד בשנייה.