בכל פעם שהם נפגשו, העולם כולו כאילו עמד מלכת. הם היו כמו להבה ואוויר – כל מפגש ביניהם היה פיצוץ של תשוקה, עוצמתי ובלתי נשלט. הוא אהב אותה בכל ליבו, בכל נים מנפשו. הוא היה שקוע בה עד הסוף, נסחף בזרם של רגשות שלא הכיר קודם לכן. היא הייתה כל עולמו, וכל מבט שלה, כל חיוך, היה לו כמו אור בחשכה.
היא, בתגובה, אהבה אותו בחזרה. הם היו כמו שני גופים שמושכים זה את זה, חסרי יכולת להפרד, כל מגע ביניהם היה כמו התנגשות של כוחות טבע. הם דיברו בלחש, כאילו העולם לא יכול להבין את השפה שלהם, והרגישו שהקשר ביניהם הוא משהו מיוחד, נדיר ובלתי ניתן להשוואה.
אבל בתוך כל האש והסערה, היא ידעה אמת מרה. היא ידעה שככל שהוא אוהב אותה עכשיו, ככל שהתשוקה שלהם בלתי נשלטת, יום אחד הוא ימצא מישהי אחרת – מישהי שתהיה בדיוק מה שהוא צריך. היא תהיה יציבה, בטוחה, בדיוק מה שיאפשר לו להרגיש בבית. היא , עם כל האהבה הגדולה שלה, לא יכלה להיות אותה אישה.
היא הרגישה את הלב שלה נשבר לאט, פיסה אחרי פיסה, בכל פעם שחשבה על העתיד הזה. היא ראתה אותו בעיניה האוהבות, ידעה שהוא מאושר ברגעים האלו, אבל גם ידעה שהאושר הזה הוא זמני. יום אחד הוא יעזוב אותה, ויאמר לה בעדינות שזה לא מספיק, שהוא מצא את מה שתמיד חיפש.
ואז היום הזה הגיע. הוא מצא את האישה שלו, זו שתיתן לו את כל מה שהיא לא יכלה. הוא נפרד ממנה באהבה, ניסה להסביר לה כמה היא חשובה לו, אבל שהיא לא יכולה להיות חלק מהעתיד שלו. היא חייכה, עיניה מנסות להסתיר את הכאב, אבל בפנים הרגישה כאילו הלב שלה נשבר לרסיסים.
הוא הלך לדרכו, בונה לעצמו חיים חדשים עם מישהי אחרת, בעוד היא נשארת מאחור, מתאמצת לאסוף את השברים שנותרו לה. היא ידעה שמה שהיה ביניהם היה מיוחד, נדיר ובלתי נשכח, אבל זה לא מנע מהכאב לחדור לכל תא בגופה. האהבה שלהם הייתה גדולה, אבל היא לא הייתה מספיקה כדי לשמור אותם יחד.
ועם זאת, בכל פעם שהיא נזכרת בו, היא לא מתחרטת. היא יודעת שאהבה כזו היא חד פעמית, וכי לא כולם זוכים להרגיש אותה. היא תישאר בלבה, כתזכורת לכך שגם אם הסוף אינו מאושר, הדרך לשם הייתה שווה כל רגע.
