זה רק אני, הדמיון והלבד.
העולם שותק, ואני מרשה לעצמי ללחוש.
ללטף מילים, לצייר משאלות באוויר החם של הלילה.
העור חשוף למגע שאינו בא,
אבל הלב רוטט מכל אפשרות שטרם נולדה.
בין פנטזיה למציאות, אני נוגעת בעצמי
לא בידיים, אלא בנשמה,
משחזרת מבטים, ממציאה נשימות,
ומתמסרת למה שאין, כאילו הוא כבר כאן.
אני לא קרה. אני פשוט עייפה.
עייפה מלהבין כל אחד, כל סאבטקסט, כל רמיזה.
עייפה מהצורך להיות זו שמתחשבת, שמכילה, שמרככת.
זה לא שאין לי לב…יש לי. גדול. אולי אפילו גדול מדי.
אבל גם ללב כזה מגיע לנוח.
לא כל שיחה צריכה להפוך לתמרון רגשי.
לא כל קשר חייב לבוא על חשבוני.
למדתי לזהות מתי ההתחשבות כבר שוחקת,
ומתי ההבנה שלי הופכת להשתקה של עצמי.
אז לא, אני לא נהיית קשה.
אני נהיית ברורה.
פחות מתנצלת, יותר מדויקת.
פחות מרצה, יותר בוחרת.
כי להיות טובה זה לא להיות כנועה.
ולהיות רגישה
זה לא אומר לשכוח את עצמי בדרך.
בשישי יש אווירה שאי אפשר להסביר במילים,
משהו נעים כזה שנכנס מתחת לעור,
משהו עם ריח של בית גם אם הבית רחוק,
משהו שמלטף את הלב,
פותח פתח לתשוקה רכה,
כזו שלא מבקשת כלום, רק להיות.
שישי הוא לא יום, הוא תחושה.
והתחושה הזו
היא סוג של אהבה.
בדידות היא כמו הד. היא עונה לך כשאת מדברת אליה, אבל תמיד בקול שלך. תמיד באותו הטון, אולי קצת חלול יותר, מרוחק יותר, כאילו רוצה להזכיר לך שאת היחידה שמקשיבה.
אנחנו אומרים שאנחנו רוצים לשמוע את האמת, אבל האמת היא חיה מסוכנת. היא לא תמיד לוחשת, לפעמים היא צורחת, לפעמים היא ננעצת בדיוק איפה שכבר כואב. לפעמים היא משאירה אותנו ערים בלילה, תוהים אם היינו מעדיפים לחיות באשליה, במקום שבו יש עוד קצת אור ורכות.
להיות לבד זה לדעת שהשתיקה היא שלך. להיות ביחד זה לחלוק את הרעש. בין לבין יש דואליות, קו דק שמפריד בין החופש שבשקט לבד לבין החום שבחיבוק שלא שואלים עליו שאלות. לפעמים אנחנו רוצים להתרחק כדי לנשום, לפעמים אנחנו מתקרבים כי הנשימה עמוקה מדי לבד.
החיים הם גם וגם.
הרצון לברוח והרצון להישאר.
הצורך באמת והפחד ממנה.
הביחד שהופך ללבד והלבד שמבקש שוב להיות ביחד.
אני רוצה ללבוש את התחפושת של העונג, לתת לה לעטוף אותי, למתוח אותי עד הקצה. להיכנע לתחפושת של השתיקה, לתת לה לדבר במקומי, לגלות איך זה מרגיש כשאין מילים רק פעולות, רק מבטים, רק תחושה צורבת של ציפייה בגוף.
אני רוצה לשים על עצמי את התחפושת של הסבלנות, לתת לך לחכות, לבעור, להבין שאתה לא קובע כאן. לראות את המבט שלך כשהידיים שלי כמעט נוגעות, כשהשפתיים שלי מתקרבות ואז מתרחקות, כשהגוף שלך מתחנן בלי להוציא מילה.
אבל אולי התחפושת שאני באמת משתוקקת ללבוש היא זו של הכוח. התחושה שאני זו שמכתיבה את הכללים, שאני זו ששולטת בכל נשימה שלך. ואני רוצה להרגיש אותך שם, מולי, מוכן להיכנע כי אתה יודע שאין דבר מפתה יותר מלהיות שלי, בדיוק איך שאני רוצה אותך…
חג שמח
אני רוצה להרגיש,
באמת להרגיש.
לשחרר את כל המחסומים,
לתת לידיים לגעת, לעור להגיב,
ללב לפעום בלי מחסומים.
שהכל יהיה פשוט בלי מחשבות,
בלי פחדים, רק אנחנו, רק הרגע הזה.
שהנשימות יתערבבו, שהחום יעטוף,
שהרצון יזרום בלי מאמץ.
קל, טבעי, נכון.
כמו אש שמוצאת את החמצן שלה ונעשית חיה.
יש ריחות שמלווים אותך כל החיים, שנכנסים לתוך הגוף ולא עוזבים, לא משנה איפה את בעולם. ריח של שישי הוא כזה. הוא עוטף, מתפשט לאט, ממלא את האוויר בתחושה שאין לה שם, רק ידיעה פנימית שזה הרגע שבו הכל משתנה.
זה מתחיל מוקדם. השמש עדיין גבוהה, אבל משהו בה מרגיש אחר. החלונות פתוחים קצת יותר, הסירים מתחילים לבעבע, התבלינים משתלבים זה בזה כמו ריקוד מוכר. הריח מתעורר, מלטף את הקירות, נוגע בכל מה שמסביב, ואיתי. הוא נכנס לריאות ומזכיר לי…הנה זה בא.
יש בו חום של בית, אבל גם התרגשות של רגע לפני. כי שישי תמיד מביא איתו ציפייה לאו דווקא למה שיקרה, אלא לאיך זה ירגיש. אולי זה הרוגע שמתקרב, אולי זו השלווה שאמורה להגיע, ואולי זו דווקא האנרגיה שתוססת מתחת לפני השטח. מין דריכות שקטה, כמו הידיעה שמשהו עומד לקרות, שהגוף כבר מזהה אבל המחשבה עוד לא תפסה לגמרי.
ואז, כשהלילה יורד והבית מתמלא, אני מרגישה את זה חזק יותר. משהו באוויר נעשה כבד יותר, מתוח בדיוק במידה הנכונה. אני מתענגת על הרגע שבו הכל מסתדר במקום, שבו כל החושים מתחדדים. זה הזמן שבו אני יודעת שאני לא רק חלק מהיום הזה אני מובילה אותו, מחליטה איך הוא ייגמר.
כי ריח של שישי הוא לא רק זיכרון של בית, הוא גם תחושת שליטה. רגע של נוכחות מוחלטת, של ביטחון בעצמי ובמה שאני מביאה איתי. שישי הוא הזמן שלי, שבו אני זו שמכתיבה את הקצב, שבוחרת איך הערב יתפתח ואיך הלילה ייגמר.
זו לא רק שליטה. זו לא רק דינמיקה של שולטת ונשלט.זו אינטימיות נדירה, קשר חשוף ומעמיק שנבנה על אמון מוחלט. לא מדובר רק בציות או בהתמסרות הפיזית.זו מערכת יחסים שלמה, מורכבת, שבה הגבולות ברורים, אבל הרגש חוצה את כולם.
להיות שולטת זו לא רק היכולת להכתיב, לכוון, לקבוע את הקצב. זו האחריות לקרוא בין השורות, לזהות את הרטט הקטן ביותר בגופו, להבין מה הוא צריך לפני שהוא בכלל מצליח לבטא את זה. זו מערכת של הקשבה הדדית, של משחק מתוחכם שבו כל מבט, כל נגיעה, כל פקודה, הם ביטוי עמוק של קשר רגשי ותקשורתי.
אבל למצוא את הנשלט הנכון? זו משימה לא פשוטה. כי זה לא מספיק שהוא יציית, שהוא יתמסר, שהוא יאהב להיות תחת שליטתי. הוא צריך להיות מישהו שאני באמת יכולה להתחבר אליו לא רק בגוף, אלא גם בנפש. מישהו שאני יכולה לצחוק איתו, לדבר איתו, לדעת שהוא סומך עליי בדיוק כמו שאני סומכת עליו.
כי שליטה אמיתית, כזו שמסעירה את הדם ומבעירה את התשוקה, לא בנויה רק על חוקים ומשחקי תפקידים. היא נבנית מתוך קשר עמוק, מתוך הבנה הדדית שאין בה זיוף, מתוך חברות חזקה שבה כל אחד מאיתנו יודע בדיוק איפה המקום שלו.
וזה מה שהופך את כל זה לממכר כל כך. לא הכוח עצמו, אלא הידיעה שהוא שייך לי, מרצונו. שהוא כאן כי הוא רוצה להיות, כי הוא בוחר בי בכל פעם מחדש. שאין כאן רק שליטה, אלא מערכת יחסים שנבנית בעדינות, באמון, באינטימיות שאין דומה לה.
וזה… זה מה שמעורר אותי באמת.
אני עומדת מעליך, העקבים שלי ננעצים קלות ברצפה, ידיי שלובות על חזי, מביטה בך מלמעלה. אתה שם, על הברכיים, בדיוק איפה שאני רוצה אותך.
בדיוק איפה שאתה אמור להיות.
“נשק לי את הרגליים,” אני פוקדת בקור רוח, ומחייכת בזווית הפה כשאני רואה את ההיסוס הקל חולף על פניך. אבל אין לך ברירה, נכון?
הלשון שלך נשלחת בזהירות, נוגעת בעדינות בקרסול שלי, מטיילת במעלה השוק החשופה. אני מחכה שתרצה יותר, שתרגיש את התשוקה לענג אותי, לא כי ביקשתי אלא כי אתה צריך את זה. השפתיים שלך מוצאות את דרכן אל קצה העקב שלי, ואז יורדות חזרה, נמרחות ביראת כבוד על העור שלי.
“תראה לי כמה אתה מעריץ אותי,” אני לוחשת, דוחפת בעדינות את קצה הנעל לפי שלך.
אתה מלקק, מנשק, מגשש בעדינות, אבל אני לא מרוצה. אני רוצה יותר.
“תפסיק להיות עדין,” אני תופסת אותך, מטה את ראשך לאחור כך שעיניך פוגשות את שלי. “אתה יודע בדיוק מה לעשות.”
אתה מבין את הרמז. הפה שלך זז למעלה, השפתיים שלך מוצאות את דרכן אל ירכיי, נצמדות אל עורי, הלשון שלך חוקרת, מגששת, משרתת אותי בדיוק כפי שאני דורשת. אני שומעת אותך גונח קלות, מסור לחלוטין, אובד בין הרגליים שלי, נכנע לכל תנועה שלי.
אני מחזיקה את ראשך במקומו, מכתיבה את הקצב, את העומק. הידיים שלי אוחזות בך בחוזקה, כאילו אתה לא יותר מצעצוע שברשותי, משהו שנועד לענג אותי.
“אתה טוב בזה,” אני מחייכת, שפתיי נפתחות לרווחה כשגל של עונג מציף אותי. “אבל עוד לא סיימנו.”
אני מסובבת אותך בחדות, משעינה אותך קדימה, גורמת לך להישען על ידיך. אתה מתנשף, מבין בדיוק מה עומד לקרות.
“אתה רוצה את זה?” אני שואלת, קולי חלקלק, אבל אתה כבר יודע שאין לך באמת אפשרות לסרב.
אתה מהנהן, הגוף שלך רועד בציפייה.
אני מניחה את ידי על גבך, האצבעות שלי מחליקות מטה לאט, חוקרות כל סנטימטר בעורך עד שאני מגיעה בדיוק לנקודה שאתה כמה אליה.
“יפה שלי,” אני לוחשת, ואז נכנסת אליך, עמוק, בדיוק כפי שאתה רוצה. בדיוק כפי שאני רוצה.
הגוף שלך רועד תחתיי, כל שריר בך מתכווץ, ואתה משמיע אנחה שלא ניסית אפילו להסתיר. אני מחזיקה אותך במקום, מכתיבה את הקצב, שולחת יד אל העורף שלך ומושכת קלות לאחור, מאלצת אותך לחוש אותי עמוק יותר.
“אתה שלי הלילה,” אני מזכירה לך, לוחשת באוזנך, ושומעת אותך מגיב באנחה חסרת אונים, ידיך נאחזות ברצפה כאילו הן היחידות שמחזיקות אותך יציב מול התשוקה המשתוללת בינינו.
אני מחייכת, כי אני יודעת שאין לך דרך חזרה.
הלילה הזה, הגוף שלך כל כולו שייך לי.
למצוא את האחד זה לא רק אהבה סוערת או פרפרים בבטן, זה הרבה מעבר.
זה למצוא מישהו שהוא קודם כל חבר.
מישהו שאפשר לשתף איתו הכול, בלי לחשוב פעמיים את הסודות הכמוסים ביותר, את החלומות הכי גדולים, וגם את השטויות הקטנות של היומיום.
זה לדעת שיש לך מישהו לרכל איתו על העולם בלי שיפוטיות,
לצחוק עד שכואבת הבטן,
ולנהל שיחות עמוקות אל תוך הלילה שמרגישות כמו קסם.
למצוא את האחד זה להיות במקום שבו אתה מובן באמת.
שבו לא צריך להסביר כל מבט או מילה,
כי הוא כבר יודע, כבר מרגיש, כבר מבין אותך גם בלי שתדבר.
זה לשמור אחד על השנייה, להכיל גם כשלא קל,
ולתת יד יציבה כשהעולם מרגיש קצת פחות בטוח.
זה להיות מסוגלים לפלרטט שוב ושוב,
להצית את האש בכל פעם מחדש,
לא להפסיק להעריך, להימשך, להתרגש.
זה לדעת שגם אחרי שנים, הלב עדיין יקפוץ מהודעה מפתיעה,
והעיניים עדיין יחפשו אותו בחדר מלא אנשים.
למצוא את האחד זה לא רק למצוא אהבה.
זה למצוא בית בלב של מישהו אחר.
