מגיל צעיר ידעתי שמשהו בי שונה. בזמן שחברות שלי חלמו על אהבות רומנטיות, אני מצאתי את עצמי נמשכת לרגעים שבהם אני שולטת, מובילה, מכתיבה את הקצב. לא קראתי לזה אז BDSM, אפילו לא ידעתי שיש לזה שם. אבל עמוק בפנים, הרגשתי את הדגדוג הזה הסקרנות, הכוח, ההתרגשות מהרעיון שמישהו יפקיד את עצמו בידיים שלי. עם השנים, למדתי לזהות את זה במבט, בתנועה, בנשימה של מי שעומד מולי. למדתי איך להיכנס לו לראש, איך לגרום לו לרצות לרצות אותי עוד לפני שביקשתי. ההנאה שלי הייתה מתחילה הרבה לפני המגע היא הייתה במשחק המוחות, בחיוך הקטן בקצה השפתיים שלי כשהוא מבין שאין לו מושג מה מצפה לו. הטקסיות הפכה לחלק בלתי נפרד מהחוויה. ההכנה המדויקת, הקול הרגוע שלי שמנחה אותו, הצליל של הצעדים שלי בחדר השקט. כל פרט היה מחושב המרחק, הזווית, אפילו השתיקה. ידעתי ששתיקה יכולה להיות חבל הדוק יותר מכל קשר פיזי. כשהייתי לראשונה במסיבת בדסמ הרגשתי בחנות ממתקים ועדיין השתתקתי כשראיתי את הפנטזיות שלי מתעוררות לתחייה, עם השנים הייתי יוצאת יותר למסיבות אבל בוחרת לא להתבלט, להיות, לראות, ללמוד וליישם בחדרי חדרים.
כשאני שולטת, אני לא רק מנהלת את הגוף שלו אני מחזיקה את עולמו הפנימי. אני מרגישה את הדופק שלו מואץ, את נשימתו משתנה, ואני יודעת בדיוק מתי לשחרר, ומתי להדק. זהו ריקוד עדין בין גבולות, אמון, וכניעה מרצון מוחלטת. בפנים, אני מרגישה שלווה מוזרה. אני במרכז, אני זו שמובילה. אין כאן מקום לבלבול או היסוס רק למודעות מלאה לרגע. ודווקא שם, בתוך המסגרת שאני מציבה, נולד החופש האמיתי שלו.