הדלת נסגרה מאחוריו בקליק רך. השקט בבית היה רועם, ואני נשענתי על המשקוף, מביטה בו. הוא לא העז להרים את המבט. ידע בדיוק מה צפוי לו כאן ובכל זאת, רעד הציפייה הזה בגבו הסגיר כמה חיכה לזה. התקרבתי לאט, העקבים שלי נוקשים על רצפת העץ המבריקה, כל צעד מדוד. יד אחת החליקה על גב הספה הלבנה, כמו לסמן לו את הדרך פנימה, אל החלל שבו הכול מתנהל לפי הכללים שלי.
“עמוד.” המילה נפלטה ממני קרירה, חדה כמו להב דק. הוא עצר, כתפיו מתקשחות, נשימתו נעתקת. חייכתי, יודעת בדיוק איך הצליל הזה שלי חודר אליו, איך הוא מכין אותו למה שיבוא אחר כך. האור הנמוך הדגיש את הברק בקירות, את הקווים הנקיים של הבית שלי זירה מושלמת לשליטה כל פרט כאן מוקפד, מתוכנן, כמו שאני אוהבת. הוא נשאר לעמוד בדיוק במקום שהוריתי לו, נשימה רדודה, כמעט לא נושם. עברתי לידו, קרובה מספיק כדי שיריח את הבושם שלי, רחוקה מספיק כדי שלא יעז לזוז. החיוך שלי התרחב. “אתה יודע למה אתה כאן,” לחשתי, קול נמוך, כמעט ליטוף. והרגשתי צורך להעביר את הציפורניים שלי על האשכים שלי ולאחוז בהם, הנשימה שלו נעתקה וחייכתי אליו ושחררתי אח״כ ידיי החליקו באיטיות על השולחן שבמרכז הסלון, על פני המשטח הקריר, לפני שהתיישבתי על קצהו, משכלת רגליים בנינוחות מחושבת. הוא לא זז. אפילו לא הרים מבט.
“כללים פשוטים,” אמרתי. “אתה לא מדבר בלי רשות. אתה לא נוגע בלי פקודה. וברגע שאתה נכשל…” עצרתי לרגע, נותנת לשקט למלא את האוויר, “אתה יודע מה קורה.”נשמתי עמוק, נהנית מהשליטה המוחלטת על החלל, על המתח שכבר בער בו. זה לא היה משחק של כאוס. זה היה טקס מדויק, מתוזמן, מלא אצילות וכוח.
הובלתי אותו על 4 למיטה ניתן היה להריח את ריח המצעים שעטף את החדר, התיישבתי על קצה המיטה ״תלקק לי את הנעליים״ פקדתי והוא ציית. הוא מנקה אותם כל כך טוב חשבתי לעצמי, אני לא אעצור אותו… לרגע הוא הסית את מבטו וראה שאני בלי תחתון הוא התחיל למלל משהו תוך כדי ליקוקים עצרתי אותו. ״מה?״ שאלתי.״אני רוצה בבקשה לרדת לך, אני צמא״ הוא אמר בלחש. ״תאמר את זה חזק״ פקדתי. הוא אמר. הרמתי מעט את השמלה עברתי לארבע ונתתי לו ללקק לי את התחת, להתעלס עם החור… הרגשתי את הנשימות שלו וההנאה שלו השכבתי אותו על המיטה והתיישבתי לו על הפנים… כמה שאני אוהבת את הלשון הזו חשבתי לעצמי…
מחכה להגשים כבר…