הרגע שאנחנו נכנסים למסיבה אני כבר מרגישה את זה…
המבט שלך עליי משתנה, נהיה כבד יותר… מרוכז.
אתה עוד מנסה לשמור על עצמך רגיל, אבל אני רואה את זה.
את הדרך שבה אתה שם לב לכל תנועה שלי,
אני לא אומרת כלום.
פשוט הולכת קדימה, נותנת לך לבחור לבד אם לעקוב.
ואתה עוקב.
אני מתיישבת על הבר, באיטיות מכוונת, כאילו כל הזמן בעולם שייך לי.
מרגישה את האוויר סביבי משתנה אבל יותר מזה, מרגישה אותך…
אתה נעצר לידי, לא קרוב מדי, עדיין בודק,
מחכה.
חיוך קטן עולה לי בזווית השפתיים
יפה…
אני לא מסתכלת עליך ישר בהתחלה
נותנת לך כמה שניות לעמוד שם עם המתח הזה, עם השאלה מה עכשיו?
ואז, רק אז, אני מסובבת אליך את הראש.
המבט שלי פוגש אותך יציב, רגוע, בטוח מדי.
אני רואה את זה קורה
איך הכתפיים שלך מתקשחות טיפה,
איך הנשימה שלך נעצרת לשבריר שנייה.
בדיוק שם אני נכנסת.
“אתה לא רגיל שמובילים אותך, נכון?” אני אומרת בשקט, כמעט בלחישה.
אתה מחייך חצי חיוך, מנסה להחזיר שליטה
אבל אני כבר מרגישה את הסדק הקטן הזה.
אני נותנת לך לענות, נותנת לך להרגיש שאתה עדיין במשחק…
ואז קוטעת אותך באמצע משפט, לא בגסות… בדיוק במידה.
רק כדי לראות אם תעצור,
ואתה עוצר.
העיניים שלי מתרככות לשנייה כאילו פרס קטן אבל אז מתחדדות שוב.
אני נהנית מזה..
מהרגע שבו אתה מתחיל להבין שזה לא פלירטוט רגיל…
זה לא על מילים יפות,
זה על מי מחזיק את הקצב.
אני נשענת קצת קדימה, קרובה יותר אליך, מספיק כדי שתשים לב לריח שלי, לנוכחות שלי ואז לוחשת: “אל תמהר. אני אוהבת לראות כמה זמן אתה מחזיק מעמד.”
אני מתרחקת שוב כאילו כלום לא קרה, לוקחת עוד לגימה, מדברת עם הברמן אבל אתה כבר לא שם באמת.
אתה איתי.
אני מרגישה את זה בלי להסתכל איך אתה נשאר, איך אתה לא זז, איך כל תשומת הלב שלך נמשכת אליי. וזה הרגע שאני הכי אוהבת,
הרגע שבו אתה כבר לא שואל אם אתה רוצה להיות כאן.
אתה פשוט רוצה עוד
ואני…
אני רק מתחילה 😈