|
|
|
בגדול הולך להיות לי שבוע מעניין, מנסה מעט דברים חדשים וכרגיל אין לי מושג איפה אגמור את השבוע.
דברים קצת זזים ושם, מנסה להישאר יציבה אבל יש לי נטייה להתערערות. לא אוהבת שינויים, לפעמים מרגישה קצת כמו הילדים בגן שלי, נצמדת לשגרה מוכרת ומאבדת עשתונות כשהפסיק זז מהמקום. בגדול מנסה לנשום עמוק, לזכור ששינוי יכול להיות לטובה ושאפשר להסתגל להכל.
הכל הסתדר בסוף
למה הכל מרגיש ממש לא נכון?
לא מרגישה רצויה
לא מרגישה אהובה
מרגישה שמשהו לא בסדר ושכולם מסביבי יודעים בדיוק מה חוץ ממני.
מה אני מפספסת?
1. עשיתי עגיל בטבור, מה שמצמצם את התנוחות שהגוף שלי יכול להיות בהם לחודש הקרוב בלי שהמתוק יזדהם.
2. התחדשתי במנוי מסתבר, לא מבינה עדיין מה השוני אבל מניחה שאבין. (חייבת לציין שאני לא עונה להודעות.. ועונה רק בצאט כי שם אפשר לנהל שיחה בצורה רציפה.)
3. פגישת ייעוץ לקראת קעקוע חדש! יש כרגע רק אחד על התחת (שמנע ממני לקבל הצלפות על אחד הפלחים במשך חודש ההחלמה הרצוי) 
והשני המתוכנן יהיה גדול יותר, יתפרס על מעט מהגב ויגלוש לצלעות.
אף פעם לא הצלחתי להגיע לאורגזמה לבד.
לא מאוננות ולא ממכשירים.. אני תמיד עוצרת את עצמי שניה לפני הסוף, האצבע שלי תמיד בורחת, כמפחדת להתמודד עם התוצאות של פורקן מיני.
תמיד הייתי תלויה בשותפים (בעיקר שותפות) שיעזרו לי, לא שאי פעם גמרתי מחדירה של זין, אבל אצבעות על גווניהן, של נשים וגברים, יודעת לענג אותי בדיוק כמו שאני רוצה. אז כן הכוס שלי בעייתי ומאד בררן. ולכן אני מסתובבת רוב הזמן כשהוא מעביר בי זרמים ומתחנן שאמצא מישהו שיטפל בו כמו שצריך.
תמיד היה נראה לי שהבחירות שלי הן הגרועות ביותר, לי, לנפש שלי, לגוף שלי ולחיים שלי. המדד שלי להחליט אם בחירה היא טובה או לא היה: מה הייתי אומרת לבת שלי אם היא הייתה בוחרת לחיות ככה?
והתשובה שלי כמעט תמיד הייתה, שלא הייתי רוצה שתעבור מה שעברתי, שתחיה כמו שאני חיה. ובגלל זה האמנתי שאני בוחרת לא נכון, שהבעיה היא בבחירות שלי.
ואז הבנתי, בשלב מסויים, שהבת שלי היא לא אני. ואומנם הייתי רוצה את הטוב ביותר בשבילה אבל מי שם אותי להחליט איזוהי דרך החיים המשובחת ביותר?
הנקודה התחתונה היא שסוף סוף אני מאמינה שהבחירות שלי הן הנכונות ביותר עבורי, גם אם אני אפגע מהן, וגם אם אשנה אותם בעתיד.
עוד 10 ימים לחכות עד שהוא ינחת בארץ. איך מישהו שפגשתי פעם אחת יכול לכבוש אותי מנטלית? איך מישהו שההיכרות שלי איתו מנימלית מעסיק את מחשבותיי רוב היום?
לא דיברנו כבר 3 ימים כי אין לו כרטיס סים מקומי אז אנחנו מתכתבים רק מידי פעם כשהוא במקום עם ויפי. ואני מתחרפנת, תוהה לעצמי אם הוא נהנה לו מהחופשה שלו בידיעה שאני שוכבת במיטה ומדמיינת את האצבעות שלו בתוכי.
התחושה שלהם הייתה טובה כל כך שהמחשבה עליהן גורמת לכוס שלי להתכווץ. ואני צריכה לחכות עוד 10 ימים כדי שישתמשו בי. 240 שעות. זה המון. מילא לשרוד את הפסח בלי קטניות וחמץ כי אני מבלה בחיק המשפחה הדתייה. אבל לבלות את פסח בלי מישהו שיקשור, יתעלל וינצל אותי? הגזמתם.
וידוי, לא נכנסת לכלוב כשאני מאושרת/מרוצה מעצמי או מחיי. לא יודעת, מרגישה דחף להיכנס לפה רק כשרע לי, ריק לי או חסר לי משהו לא ברור. אז הנה ארבעת מצבי הרוח שגוררים אותי להיכנס לאתר.
1. מצב הרוח שתמיד מקווים לתפוס אותי בו למרות שאני הכי פחות מעניינת במצב הזה- חרמנית. בדרכ במצב הזה אקרא בלוגים על חוויות של נשלטות אחרות/שולטים ואפנטז על הסשן הבא שלי.
2. ריקנות תהומית שבדרכ מובילה לשיחות מאד פילוסופיות, על החיים, משמעות עיסוקי בבדסמ ושלל תחומים אחרים, איכשהו גלשתי פה לשיחה על חוקי ניוטון.
3. חיפוש עקשן אחר צומי, החל מהכינוי שלי, ועד התמונה כולם משרתים את המטרה שלי והיא לקבל תשומת לב, שלא תטעו בדרכ אני הכי ביישנית וסגורה.. אבל לא יודעת למה, לקבל הודעות מגברים בני 40 נותן לי תחושה שאולי אני מספיק טובה. פתטי?
4. שיעמום, מוצאת את עצמי בדקה של שקט בגן, באוטובוס, במיטה, ואין לי כוח לשקוע במחשבות על עצמי, להיזכר בדאגות, חששות עתידיות וכל שאר הבלאגן הרב שאני דוחה ודוחה את מועד הסידור שלו, כי למי יש כוח לחפור בפצעים ישנים כשאפשר ליצור חדשים?
עכשיו בתחילתו של קשר חדש שצץ פתאום ובתקווה שיתקדם למקום טוב, נפגשנו רק פעם אחת למפגש קצרצר ומהנה, ועכשיו הגיע נתק של שבועיים כי הוא לא בארץ. כן מרשה לעצמי לשוחח עם עוד שולטים במקביל כי לא התחייבנו לשום דבר.. אבל לא מקדמת שום קשר אחר עד שהוא חוזר ומוכיח לי שהוא השולט הנכון בשבילי.
אז מחכה בסבלנות, פוזלת מידי פעם לצדדים אבל מה לעשות איך משאירים ילדה כמוני שבועיים שלי אף אחד שידאג לה?
כרגע יושבת על ספה בחנות בגדים של דתיים ומציקה לחברות למצוא את מה שליבן חפץ כי אני גמרתי את התקציב היומי והחודשי כי אין ספק שהביפ של המכשיר ששמים עליו את האשראי משפר מצב רוח.
אה, ומסתבר שאני צריכה לחכות ל24 לחודש כדי לקבל סשן ראוי לשמו. האם אחזיק מעמד? או אשבר לטובת הגבר הראשון שידפוק בדלת בנימוס (או יקרע אותה ממקומה כי מה רע בקצת אלימות) ויציע להעביר לי את הזמן?
