לפני שנתיים. 16 במאי 2022 בשעה 12:13
אני ממש לא אדם של מסיבות. נכנסתי באופן לחברה החילונית רק לפני שנה ולא מרגישה בנוח במקומות הומים אדם, עם אלכוהול וריקודים. תמיד חייתה בתוכי הנחת הבסיס שאני לא יודעת לרקוד ולהזיז את הגוף, מי יודע אולי יום אחד אתגבר על ההנחה הזאת או אגלה שהיא נכונה לחלוטין.
מרחפת בראשי הפנטזיה של ללכת למועדון בדסמ/מסיבה בסגנון. להיקשר. להישלט בפומבי. ולהיות, חור, צעצוע וחפץ בבעלות מי שיקח אותי, שייתן לאחרים להשתמש בי על פי רצונו.
כל כך באלי שזה יקרה השבוע אבל פשוט לא מסוגלת ללכת עם מישהו שאני לא מכירה, בידיעה שהוא אולי אפילו יעזוב באמצע ואשאר לבד.
אז הפנטזיה על הטאבו, הדאנגן ועוד שמות שגוגל לא נתן לי עדיין, תדחה לשבוע אחר?
אני חסרת אונים ביום הזיכרון. לא יכולה להקדיש 24 שעות לכאב באופן מתוזמן. כשאני מרגישה כאב הוא בא בבום ככה פתאום, מחליט לטפס אל קצות האצבעות, להחליק על המותניים, לדגדג את הצוואר ולהשתקע בחזה או בבטן. הוא מגיע מתי שהוא רוצה, הולך מתי שהוא רוצה וחוזר חלילה. אבל רוב הזמן הוא נמצא איתי צמוד צמוד, ככה שלעיתים התחושה איתי קהה, מתוך הרגל.