אני חסרת אונים ביום הזיכרון. לא יכולה להקדיש 24 שעות לכאב באופן מתוזמן. כשאני מרגישה כאב הוא בא בבום ככה פתאום, מחליט לטפס אל קצות האצבעות, להחליק על המותניים, לדגדג את הצוואר ולהשתקע בחזה או בבטן. הוא מגיע מתי שהוא רוצה, הולך מתי שהוא רוצה וחוזר חלילה. אבל רוב הזמן הוא נמצא איתי צמוד צמוד, ככה שלעיתים התחושה איתי קהה, מתוך הרגל.
אז קשה לי עם ימי זיכרון, ושואה, הנפש שלי כואבת מספיק מכדי שאכאיב לה באופן מתוזמן. לא יודעת אם הסברתי את עצמי באופן מספק שלא יגרור יותר מידי ביקורות. עומדת בצפירה, הראש ריק הרגלים רועדות. מתיישבת הראש עדיין ריק, הרגליים קצת מתייצבות.
אני לא יכולה, להוסיף כאב על כאב, ועוד באופן יזום. אז לא רוצה לכאוב היום. אולי במובן הפיזי. אבל לשם שינוי מתכוונת להשאיר את הנפש שלי שלמה הלילה. טוב על מי אני עובדת..
בכל מקרה קחו תמונה שצילמתי כשחשבתי שיש לי תוכניות להלילה
