Fuck me

היו הייתה ילדה. שחיפשה אחר אדם בעולמה שידאג לה. 

"את לא יכולה לקבל דבר בלי לתת בתמורה", אמרו לה שוב ושוב. אז היא נתנה, ונתנה ונתנה. נתנה הכל. את הגוף, הנפש, החיוך, התמימות. 

וחיכתה. וחיכתה. לקבל שביב ממה שהיא נתנה בתמורה. 

כשנותרה בידיים ריקות היא למדה שיעור חשוב, אנשים משתמשים בך תמיד. תשתמשי בהם בחזרה. 

זה מה שהיא עשתה. היא לא לקחה שום דבר שלא ניתן לה, אבל כל דבר שהושיטו אליה היא חטפה בעיניים רעבות. אספה כל פירור עד שבנתה לעצמה ארמון, עשוי מפירורים שלא שלה. 

אך יום אחד הם חזרו, ודרשו את אשר נתנו לה בזמנו, כל פירור ופירור הם גבו בחזרה. עד שלא נשאר ארמון. ובתכלס? אחרי הכל, גם לא נשארה ילדה. 

היו הייתה.

שיחה קצרצרה בצאט הזכירה לי בשאלה שאני מתחבטת בה עם עצמי ובאלי לעלות על הכתב. אז בגדול מערכת היחסים עם אבא שלי היא נהדרת, לא בה באנו לעסוק. 

לאחרונה גיליתי בעצמי את הילדונת בסקס. תמיד הייתי ילדותית, גורה כזאת, מייללת לפעמים, מתכבלת בתנוחת עובר כשקשה לי ומסרבלת מילים. אף פעם לא חשבתי על עצמי כאחת של ddlg, אבל לאחרונה מנסה היררכיות שונות בתוך הסשן. היה לי מפגש נהמות דיי מדליק, מין קרבות חתולים כאלו שנגמרים כשאחד נכנע, אז כמובן שנכנעתי דיי מהר ונתתי לו לעשות בי מה שהוא רוצה. 

יצא שקראתי למישהו אבא באמצע סשן. אומנם בטעות, אבל סליחה קראתי גם למורה אמא ביסודי. דיי בטוחה שזה קרה לכולנו. בקיצור עדיין מנסה להבין מה התפקיד המתאים לי ביותר, האם אני יותר שפחה? כלבה? צעצוע? ילדה? או חתולה? מניחה שזה תחוי במי עומד מולי, אבל היה מדליק לגלות את מנעד התפקידים הרחב שאפשר לגלם, ומניחה שחשפתי רק את הקצה. 

הייתי רוצה לאבד תחושת שליטה, לא מתוך ברירת מחדל, או צורך, אלא מתוך אמון מלא. יש לי גבולות, אבל ברגע שמישהו דוחק אותו לקצה הוא נשבר, ואז אני מתרגלת לתחושה והגבול נעלם. כן יש גבולות שאני לא רוצה שיגעו בהם, שתן וצואה. מציצות השתחרר לי לאחרונה, קשה לי, אני בתהליך הסתגלות אבל זה לחלוטין משהו שאני עושה. אני רוצה להתמכר, למגע שלך, לקול שלך, למבט שלך. אם אני חוששת ממשהו בסיטואציה הזאת זה מדחייה. אני מרגישה בטוחה איתך ומפחידה המחשבה לאבד את התחושה הזאת.
אוהבת את תחושת הציפייה, רגע לפני שאתה נכנס בדלת. אני רוצה שתבחר מה אלבש, אני אוהבת שמלבישים אותי. אוהבת את התחושה במפגש, שלא הייתי רוצה שייגמר, שהרגש החמקמק הזה יתנדף. התחושה שאחרי יכולה להיות מדהימה ומרסקת. החל מאופוריה על החוויה שהייתה ועד לרעב האינסופי ועוד ועוד ועוד.

אני רוצה לקבל ממך כל מה שתוכל לתת לי. הייתי רוצה שתרגיש את הצורך למלא אותי, את הריקנות שבי ולדאוג לי. לפעמים מרגישה שאתה פנוי רק מתוך תחושת מחוייבות ולא מתוך רצון. רוצה לספק את הצרכים שלך, אבל אני לא יודעת לקרוא אותך, מה אתה צריך. חשוב לי שיהיה לך רצון וצורך, אבל אין לי שמץ של מושג איך אתה מרגיש לגבי זה.

תמיד כשאני במצב פגיע, כלומר כשהגוף שלי עייף מכל חוויה שהיא, שהריקנות מציפה וגואה ושהראש מתבוסס בשליליות ובכאב, החומות עולות ואני נכנסת למגננה הכי טובה שהיא התקפה . 

אני הופכת את עורי בשניה. לכן גם דיי מהר נמאס לי מאנשים. אם לא גיליתי עניין ברבע שעה הראשונה כנראה שלא אגלה עניין גם בהמשך. בגדול הדרך הכי טובה לכבוש אותי היא פנים מול פנים. כי דרך המסך אני נוטה להיעלם מאד מהר. האתגר הוא לשכנע אותי לפגוש אותך ושאצא עם טעם טוב. 

לאחרונה אני במצב תמידי של מגננה. אז ייתכן שאני פחות נחמדה מהרגיל. אבל מבטיחה, אני רק נובחת לא נושכת. או בגרסה החתולית שלי רק מייללת ולא שורטת.

מחפשת משהו (לא מישהו) בטוח, מפנק, חם ומכיל. 

כשאמצא אותו כל המגננות ירדו. הלחץ ירד ואפסיק להסתכל לכל כיוון במבט מבועת. אבל עד אז אני אהיה בלתי נסבלת באופן מעודן.

אתה עמוד, עומד יציב גם כשהגלים סביבך מתחזקים, גם כשאני ניטחת בך במלוא העוצמה, גם כשאני גואה, גם כשאני מתרחקת אחורנית וחוזרת פעם אחרי פעם כשגל גדול מתנפץ עליי אני נהדפת לכיוונך. אני מוותרת על עצמי תמיד. כדי למלא אחרים אבל אתה כבר מלא. אני לא מכירה אותך, אני מכירה רק את התחושה של להיות לצידך. הכל מפסיק לרעוד לרגע, לשניה אחת אני רואה ברור, עולה מעל פני המים, וכשאתה מתרחק אני חוזרת לטבוע. אני לא יודעת מי אתה. אף פעם לא הצלחתי לקרוא אנשים, בעיקר כי תמיד היה לי את הקושי לקרוא את עצמי. אני יודעת שאני מחפשת מישהו שאכפת לו כשקשה לי אבל איכשהו תמיד מרגישה שאני לוקחת ממנו משהו מהותי כשאני משתפת או חושפת אותו לעולם הפנימי שלי. אבל אני לא חוששת עליך. אולי חוששת ממך.

בפעם הראשונה, זה היה המפגש הספונטני הראשון שלי, ללא שיחה מקדימה, או תמונה, כלום כמעט. זה היה כמו לדבר עם חבר. שנגע בנקודות הנכונות. ואז הבנתי שאני רוצה שתעזור לי למלא את הצרכים שלי. אני צריכה שתמלא את הצרכים שלי. זאת הייתה פעם ראשונה שמישהו נגע בי בצורה שהרגשתי שאכפת לו , חשבתי שזה לא משנה לי. אבל זה כן . אתה מתעקש על הרבה דברים, מנסה לעשות סדר בתוך הבלאגן שלי. אין שם סדר. רק כאוס. כותרות, הגדרות או מילים לא משפיעות עליו. כי אם אזיז כל גרוטאה למקום אגיע למקום אחר. מלא שליטה. תחושה שאני לא מכירה.
אני לא מסתכלת עליך הרבה, אני לא אוהבת להסתכל על אף אחד. אבל אתה לא בוחן אותי כמו טרף. זה מוזר. ומפחיד.

שאני תקועה במעגל, שלא משנה לאן אני פונה אני חוזרת לאותו מקום. לא מצליחה לצאת מהמחזוריות הזאת, כי זה הדבר היחיד שאני מכירה, שמרגיש לי כמו בית. 

לפעמים אחרים לא מבינים למה אני לא עושה צעד ויוצאת מהמעגל, מפסיקה להסתובב, לרקוד לצלילי החיים שמכתיבים לי הצרכים שטבועים בי כה עמוק במשך שנים, שמסבירים לי שרק ככה אפשר לחיות, שאין דרך אחרת. 

אני לא מצפה שתבינו למה אני פועלת כמו שאני פועלת, למה אני דוחקת את עצמי עד לקצה הצוק, למה אני כל כך משתוקקת להרגיש את כח הכבידה מושך אותי למטה. כי התמכרתי לתחושת. הנפילה. האינסופית.

שונאת את הימים האלו שמתחילים בלי מצב רוח, ממשיכים בלי מצב רוח ונגמרים בלי מצב רוח. כרגע אני באמצעו של היום.  בתקווה שהוא ישתפר. 

בתכלס השבוע הזה התחיל מצויין, עם זוג שאני מאד אוהבת, אבל אתמול הותשתי והיום גם הכוחות לא ממש חוזרים. 

מסוג הימים האלו שמרוקנים אותך, שכל האנשים סביבך ממש לא תורמים למצב רוח ואיכשהו רק מרעים את המצב. הציפייה להיום היא לשכב על המיטה ושמישהו יזיין אותי בבקשה. על הבטן, הגב, לא יהיו לי כוחות אפילו להתנגד. איך אני אוהבת להרגיש בובה. רפוייה וקפואה. כלי לרצונות שלך. תעשה מה שעולה לך לראש עד שאצרח, וגם אז, תמשיך. 

הבנתם שאני עייפה? 🙁

בהתלבטות אדירה אם לחזור הבייתה להורים היום או להישאר סופש במרכז. הבעיה היא שכרגע אין תוכניות באופק, אז אולי עדיף לנסוע לצפון למשפחה.

או. לקבוע תוכניות לסופש הזה שימלא אותו. עד כה חייבת לציין שכולם אכזבו.

תעזרו לי? 

בגדול מישהו הזכיר לי היום את אהבתי לנקודות, באמצע משפט/מילה וסוף משפט אז מיישמת את התחביב כהרגלי.

אז הפנמתי היום שאני חולת שליטה. הפסיכולוגית שלי טענה זאת ממזמן ורק עכשיו אני מבינה למה היא התכוונה.

כשמשהו שקבעתי מתבטל או זז אני משתגעת. משתגעת. ושוב. משתגעת. 

באופן כללי לא אוהבת שדברים שאני מניחה אותם במקום מסויים זזים. באיזו רשות?

כל פרט בחיים שלי מהונדס כך שיש לי בו שליטה טוטאלית, תמיד תמיד תמיד השליטה חוזרת אליי. אני נלחמת בגוף שלי כל פעם מחדש כדי לקבל שליטה וזוכה בה (לפחות עד עכשיו). 

אז מה הפלא שבא לי שמישהו אחר יקבל החלטות במקומי, יתמודד איתי, עם הנפש והגוף שלי. כי לי נמאס לבלות עם עצמי 24 7, שמישהו אחר ייקח את האחריות, ורק בסוף כמו תמיד אקבל את השליטה בחזרה.

למה אני מתוסכלת? כי רציתי ממש ללכת לטאבו היום (למרות שאני מפחדת ממש מהחוויה) וכנראה שלא אזכה לעשות זאת. 

משתגעת בשקט. 

המנוי מסתיים אבל בכל זאת תזכו לראות את הקעקוע שהושלם..

היה יום לא פשוט, מורכב, ובתקופה שכל יום משהו משתנה אצלי בנפש, לטובה או לרעה. 

אז מבולבלת יותר מכרגיל

מפורקת יותר מכרגיל

מנותקת, מוגזמת, אדישה , הכל יותר מהרגיל.