אתה עמוד, עומד יציב גם כשהגלים סביבך מתחזקים, גם כשאני ניטחת בך במלוא העוצמה, גם כשאני גואה, גם כשאני מתרחקת אחורנית וחוזרת פעם אחרי פעם כשגל גדול מתנפץ עליי אני נהדפת לכיוונך. אני מוותרת על עצמי תמיד. כדי למלא אחרים אבל אתה כבר מלא. אני לא מכירה אותך, אני מכירה רק את התחושה של להיות לצידך. הכל מפסיק לרעוד לרגע, לשניה אחת אני רואה ברור, עולה מעל פני המים, וכשאתה מתרחק אני חוזרת לטבוע. אני לא יודעת מי אתה. אף פעם לא הצלחתי לקרוא אנשים, בעיקר כי תמיד היה לי את הקושי לקרוא את עצמי. אני יודעת שאני מחפשת מישהו שאכפת לו כשקשה לי אבל איכשהו תמיד מרגישה שאני לוקחת ממנו משהו מהותי כשאני משתפת או חושפת אותו לעולם הפנימי שלי. אבל אני לא חוששת עליך. אולי חוששת ממך.
בפעם הראשונה, זה היה המפגש הספונטני הראשון שלי, ללא שיחה מקדימה, או תמונה, כלום כמעט. זה היה כמו לדבר עם חבר. שנגע בנקודות הנכונות. ואז הבנתי שאני רוצה שתעזור לי למלא את הצרכים שלי. אני צריכה שתמלא את הצרכים שלי. זאת הייתה פעם ראשונה שמישהו נגע בי בצורה שהרגשתי שאכפת לו , חשבתי שזה לא משנה לי. אבל זה כן . אתה מתעקש על הרבה דברים, מנסה לעשות סדר בתוך הבלאגן שלי. אין שם סדר. רק כאוס. כותרות, הגדרות או מילים לא משפיעות עליו. כי אם אזיז כל גרוטאה למקום אגיע למקום אחר. מלא שליטה. תחושה שאני לא מכירה.
אני לא מסתכלת עליך הרבה, אני לא אוהבת להסתכל על אף אחד. אבל אתה לא בוחן אותי כמו טרף. זה מוזר. ומפחיד.
