Fuck me

"תעשי לי ילד!" נאמר בקול אל החלל בטון כעוס של פעוט חסר סבלנות שרצה שאפסל לו ילד מפלסטלינה.

"אני לא יכול לבד, תעזרי לי לגמור" נאמר בעיניים דומעות ומבט מתחנן כשהוא מושיט לי את דף המדבקות ורוצה שאעזור לו להדביק אותם במדויק על הקווים.

"את רוצה לראות את הבולבול שלי?" מבט תמים לחלוטין, וחיוך על הפנים. (הוא סגר את מכסה האסלה חזק והבולבול שלו החליף צבעים).

"בואי אני אקשור אותך" - משחק שוטרים וגנבים.

"אני אשים לך רצועה ואת תעשי הב הב"- משחק של משפחה בו אני הכלבה כביכול. 

מעניין אצלנו בגן. המשך יבוא.

אוהבת להסתכל במראה ולראות על הגוף שלי סימנים. בין אם ידי השאירה אולם או ידם של אחרים. שיניים, שוטים, חגורות, גם בחשמל אני אוהבת להשתעשע פה ושם, עם סימנים קלושים.

אוהבת את הצבעים שמתחלפים, נעים בין אדום לכחול סגול וירוק. 

את הקווים הדקים שהשאירה הסכין.

את הצלקות העבות יותר מפעם.

אילו כולם היו יכולים לראות את הסימנים שלי בהבנה, כל רגע שנחרט בעור, מלא ברגש. לא מתביישת בהם, באף קו כהה או בהיר על העור שלי, בין אם הוא שם באופן ארעי או לנצח. 

יש משהו יפה בסימנים, במיוחד בכאלו קבועים. המוח שלי אוהב לתעתע בי הרבה, אבל הגוף שלי תמיד יודע את העובדות. ולפעמים כשאני מאבדת שליטה בנפש, השליטה חוזרת דרך הגוף, דרך הסכין, הדם.  או תחושת הצריבה של המכה. 

מכורה לזה.

אין תמונה כי אין מנוי, תצטרכו לסמוך על המילה שלי- שהתחת שלי, צבעוני, מסומן, ויפיפייה במיוחד היום.

והנה נגמרת לה השנה, ומחר כבר מסיבת הסיום בגן וכולם מתרגשים.

מרגיש לי מוזר לעצור פתאום ולהסתכל אחורה. שונאת להביט מאחור, תמיד בבריחה קדימה, פוחדת שהמפלצות שלי ישיגו אותי. אז בגדול לא עברה שנה אזרחית/עברית עדיין. אבל עברה שנה מאז ששיניתי הכל, סביבת מגורים, חברות, לבוש, והשקפה. עשרות דברים שלא האמנתי שאעשה לפני שנה- עשיתי. ואיכשהו הגעתי לנקודה שמרוחקת שנות אור מהנקודה שהייתי בה לפני שנה.

אבל יש דברים שלא השתנו, וכנראה לא ישתנו.

רודפת אחרי הכאב.

או שהוא רודף אחריי.

כך או כך אנחנו נפגשים המון, לפעמים עם חיוך ולפעמים עם מבט אימה. 

יש כל כך הרבה דברים שחשבתי שאבין, ועוד לא הבנתי, כן אני יודעת שהכל עוד לפניי ויש לי את כל הזמן שבעולם להבין, לחוות, להתנסות ולשנות כיוון. ולפעמים בא לי לעצור הכל, ללחוץ על מין כפתור stop אדום שיהבהב ויאותת לכולם להפסיק לדבר, לזוז, לחשוב.

לא רוצה להחזיר את הזמן אחורנית, או להאיץ אותו קדימה, לא רוצה להישאר באותו מקום. רוצה להיפטר ממימד הזמן. 

עבר, הווה, עתיד. שהגבול יטשטש, עד שכמעט יעלם, מין מערבולת כזאת, של קיפאון, או תזוזה מהירה מידי. לא יודעת, פיזיקאים עוד לא פיענחו את סוד הזמן, אז איך אני?

ליילל כמו חתולה

לנהום כמו לביאה

לרדת על ארבע כמו כלבה

לפתוח את הפה כמו ילדה טובה

להרכין ראש במבט כנוע כמו שפחה

להרים את התחת ולהתכונן לזיון כמו חור ממושמע

לשתוק ולתת לך לעשות מה שאתה רוצה כמו צעצוע ראוי לשמו

להרגיש את חוד הסכין על העור, את המגע הקר המוכר, ולתת לאצבעות ללחוץ חזק יותר, למשוך מהר יותר, לחתוך עמוק יותר, כמו הבובה המשומשת שאני.

שהכאב מחזיר אותה למציאות, מקבע אותה לכאן ועכשיו, ליום לשעה ולדקה. אך הכאב גם מנתק אותה, משחרר אותה לעולמות אחרים, כמו לצוף על ענן, במבט מזוגג. 

שונאת לבלות לילות לבד. שונאת לחזור למיטה ריקה. 

שונאת שאין אף אחד שייגע בי באמצע הלילה. 

שונאת שאין אף אחד שייכנס לתוכי ברגע שאני ממצמצת ופוקחת עיניים.

שאין אף אחד שיסתום לי את הפה באמצע פיהוק ויתסכל עליי במבט מתרה. 

שונאת שאין סקס של רגע לפני השינה, וסקס של רגע אחרי התעוררות.

שונאת שונאת שונאת

מנסה להסתגל לחיסרון.

אולי אני מפונקת או שאולי אלו דרישות לגיטימיות ומישהו צריך לדאוג לי על בסיס יומיומי, שעתי ודקתי. 

כמעט תמיד נמנעת מלהגיב לתגובות על הבלוג שלי, או על בלוגים אחרים שאני גומעת בשקיקה. יש משהו אינטימי במילים, שבוחרות לצאת ולהחרט על הדף. וירטואלי או פיזי.

 מילים לא יוצאות ממני בקלות, האצבעות יודעות מה לעשות אינטואיטיבית. בגלל זה נמנעת מלקרוא קטעים שכתבתי. כל מילה שיוצאת ממני רלוונטית לאותו הרגע אבל כשאני קוראת אותה דקה אחרי מרגיש לי שאני פולשת לטריטוריה לא שלי. 

נהנית לכתוב. נהנית שקוראים אותי לפעמים. נהנית לקרוא תגובות. אבל ברגע שאגיב אקח אחריות על המילים שלי. על התחושות שלי. וכרגע, מעדיפה להישאר מנותקת. 

פגיעה, חשופה מידי יום לכל סכנות הרחוב, לכביש הסואן, הרועש, שלא מאפשר למחשבות שלה לנוח, לצפירות שמקפיצות אותה כל פעם מחדש, עיניה זזות, מתרוצצות, רגליה מתחמקות בקושי בין גלגלים, ואוזניה זקורות, מצפות לרע מכל. 

אבנים מיודות, חלקן פוגעות בפרוותה הדלה, חלקן עוקפות בקשת רחבה את ראשה. היא שוב צריכה לברוח, היא לא בטוחה בו. מבטה חשדני, אינו סומך על אף יד שנישטת לכיוונה, אינה בטוחה אם האצבעות חופנות פירורי אוכל או שמא מצפה לה סטירה מצלצלת.

כל זבוב מעופף מסיח את דעתה, כל פרפר, כפותיה מתרוממות שוב ושוב, ציפורניה ננעצות בטרף, גודעות את נשימתו.

כמהה לליטוף, לגרגר בהנאה, לשכב על הגב ולחשוף את בטנה הורודה מתוך אמון בבעליה. לקולר שמסמן שיש מי שדואג לה, ששומר עליה, שמרחיק את הטורפים והמזיקים שזוממים לפגוע בה. 

חתלתולה תועה, קטנטונת, כמעט גורה. שמהלכת בדרכים לא סלולות. קופצת בין גגות. ויום יבוא והיא תמצא מנוח לרגליה. בית. מקום בטוח.

כי כבר 2 הצעות להיום נפלו על הפרק. קצת מיואשת, קצת מתוסכלת, קצת עייפה.

והרבה ריקה.

ממש מתקשה להעביר ערבים לבד, מעסיקה את עצמי מבוקר עד ערב, חיה עם עצמי מספיק שנים כדי לדעת שכששתינו נשארות לבד, אין אף אחד, ויש דממה, קורים דברים רעים. 

המון ימים לאחרונה משאירים לי טעם מריר בפה לפני השינה. סביר להניח שאני יודעת למה, אבל דיי אוהבת לכסות על דברים, כמה שיותר שכבות, ואז אני יכולה להעמיד פנים שאין כלום מתחת. 

אבל איכשהו אני מרגישה את האפונה גם כשאני שוכבת על עשרות המזרונים. 

לעזאזל עם האפונה. 

אתה אוהב קטעי קריאה, ואני אוהבת לכתוב כשאתה מבקש ממני. הפעם לא ביקשת אבל בכל זאת המילים יצאו.
מישהי הסבירה לי לאחרונה שאני מנסה למלא את עצמי אבל הבור רק הולך וגדל, כמו בור שחופרים בים, בחול הרטוב, ואז ממלאים אותו במי מלח שרק מעמיקים את הבור.
אני באמת מנסה תמיד למשוך את עצמי למקום טוב יותר, זה לא עובד. אני מנסה להקיף את עצמי באנשים שאכפת להם ושמנסים לעזור אבל משכנעת את עצמי שאין לי שום דבר לתת להם בתמורה, אז למה שהם יישארו? אז מעדיפה להתרחק עד שיעזבו.
בגלל זה לא מאמינה שתישאר הרבה, ולכן גם רוצה למצות את הזמן שאתה פה. כי פוחדת שתברח.
אני חוזרת שוב ושוב אל דפוסים פוגעניים. אבל גם כשאני מנסה לעבור תהליך עם עצמי, הנורות האדומות מתחילות להבהב, יש צפצופים, סירנות והגוף שלי נכנס למצב התקפה, תוקף את עצמו כמו עיוור. ואני נכנסת לשדה קרב, פגיעה מתמיד חסרת יכולת לעצור, להאט, לשלוט במצב. בחוסר אונים מוחלט. אני לא רוצה להרגיש ככה, אבל גם מכורה לתחושה הזאת, של ההתנתקות, אני לא פה, אני לא שולטת בסיטואציה, הגוף שלי מגיב, לא מגיב, זה לא משנה כי יש לי אפס יכולת שליטה, המילים יוצאות, לא יוצאות, זה רלוונטי, הגוף קופא, יכולת התנועה פוסקת, אני ניטחת ברהיטים, אז מה? זה לא אני. אני מתנערת מכל אחריות על המעשים, הבחירות ומי שאני.

אז הזוג האהוב עליי (היחיד כרגע גם) מורכב משני אנשים שונים לחלוטין שהכימיה ביניהם היא של מערכת משומנת אחת. ובאופן מפתיע אני גם לא מרגישה גלגל שלישי כמעט. הניסיון שלי עם זוגות התחיל עם האדון הראשון שלי שצרף אקסית-יזיזה-בת זוג (לא הבנתי עדיין מה הגדרת הקשר בניהם) לסשנים איתי בתור שולטת. איכשהו שלישייה בדסמית ממצה גם את חווית השליטה על ידי גבר וגם את המשיכה המטורפת לאישה. רק שהפעם האישה היא נשלטת כמוני, שאומנם הציפורניים שלה משאירים עליי לא מעט סימנים שיכולים להתחרות בסימני הידיים של הגבר. 

מה שיפה בשלישייה זה שמי שמענג אותך מעונג בו זמנית על ידיד פרטנר אחר. יש שרשרת עונג כזאת שעוברת מאחד לשני, הוא יכול לזיין אותה כשלשון שלה בתוך הכוס שלי וכל רעידה של הגוף שלה עוברת גם בתוכי. כל מכה על הגוף שלה מוציאה ממני גם גניחה. 

מגדירה את עצמי כפוליאמורית וחלום למצוא את עצמי במערכת יחסים עם גבר ואישה, ולהרגיש שווה בת שווים בזוגיות ביניהם, לא רק לפלפול חלק מהלילות ביניהם. 

עד אז, נהנית לראות אחרים נהנים כשאני מצטרפת אליהם. נהנית להתענג, לענג, ולהתמסר. 

השלב הבא הוא רביעיה. כי כמה שיותר לשונות יותר טוב.