והנה נגמרת לה השנה, ומחר כבר מסיבת הסיום בגן וכולם מתרגשים.
מרגיש לי מוזר לעצור פתאום ולהסתכל אחורה. שונאת להביט מאחור, תמיד בבריחה קדימה, פוחדת שהמפלצות שלי ישיגו אותי. אז בגדול לא עברה שנה אזרחית/עברית עדיין. אבל עברה שנה מאז ששיניתי הכל, סביבת מגורים, חברות, לבוש, והשקפה. עשרות דברים שלא האמנתי שאעשה לפני שנה- עשיתי. ואיכשהו הגעתי לנקודה שמרוחקת שנות אור מהנקודה שהייתי בה לפני שנה.
אבל יש דברים שלא השתנו, וכנראה לא ישתנו.
רודפת אחרי הכאב.
או שהוא רודף אחריי.
כך או כך אנחנו נפגשים המון, לפעמים עם חיוך ולפעמים עם מבט אימה.
יש כל כך הרבה דברים שחשבתי שאבין, ועוד לא הבנתי, כן אני יודעת שהכל עוד לפניי ויש לי את כל הזמן שבעולם להבין, לחוות, להתנסות ולשנות כיוון. ולפעמים בא לי לעצור הכל, ללחוץ על מין כפתור stop אדום שיהבהב ויאותת לכולם להפסיק לדבר, לזוז, לחשוב.
לא רוצה להחזיר את הזמן אחורנית, או להאיץ אותו קדימה, לא רוצה להישאר באותו מקום. רוצה להיפטר ממימד הזמן.
עבר, הווה, עתיד. שהגבול יטשטש, עד שכמעט יעלם, מין מערבולת כזאת, של קיפאון, או תזוזה מהירה מידי. לא יודעת, פיזיקאים עוד לא פיענחו את סוד הזמן, אז איך אני?