אני לא יכולה להתמודד לבד. אני ילדה. ילדונת. הכתפיים שלי צרות מידיי, הגוף שלי צנום מידי. אני צריכה את החיבוק החזק שלך. כזה שמשחרר אותי מכל אחריות, משאיר את כל ההחלטות בידיים שלך, אני מרפה מהמודעות, מהבחירה. משחררת את כולי אליך.
לפעמים מתחשק לך להשתמש בי, לנצל את זה שעופפתי לעולם אחר, ולבצע בי את זממך. ולפעמים אתה רק מלטף, רק מנעים, שומר על הקטנטונת שלך שמתחככת בך בחיבה.
ולפעמים אני בוכה לך ואתה שואל למה עשיתי בדיוק הפוך ממה שביקשת, מאיים שתעזוב. אבל אתה לא מבין? עשיתי הפוך רק כדי להתקשר אליך, שתיזכר בי, כי אני פוחדת שתשכח, שתלך, וחוץ מזה אני קצת אוהבת שאתה כועס, לא כי אתה מוציא את הזעם עליי, אולי קצת, אני פשוט אוהבת לגרום לך להרגיש, ולא אצפה שתרגיש כלפיי שום דבר חוץ מכעס ותשוקה.
לא צריכה יותר מכעס ותשוקה. קצת מפחדת כשיש יותר משניהם. כי אז נוצר קשר, ואני שונאת להיות תלויה בך, אני צריכה שתחזיק אותי חזק ותישאר עד שלא תוכל יותר, ואז... יגיע זמני להתפרק.
או למצוא משענת אחרת