אבינו מלכנו, ויהי בנסוע הארון, יג מידות, וקריאת התורה, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה על זין בתוכי, על כוס מעליי, עליך שורט אותי וגורם לי לדמם על הסדינים הלבנים, אני מתחננת שתפסיק אבל איכשהו זה רק מעמיד לך את הזין. עלייך, אוחזת בידי, שומרת עליי ולוחשת "רק עוד קצת וזה נגמר", על החגורה שמשאירה לי סימנים כחולים על הירכיים, אני מסתובבת איתם בגאווה, כאילו גופי היה הקנבס שעליו אתה מצייר, חורט, מסמן. וכל סימן שנוסף, כל צלקת, מזכירים לי את המעגל שאני כלואה בו.
אפילו את מסמנת אותי, בנשיכות, לאורך כל הגב, עד לצוואר. אני אוהבת שאתם מצלקים את הגוף שלי, משאירים סימנים שיידהו אך ישאירו את חותמם.
מתי תהיה הפעם הבאה? לוקחת הפסקה אחרי תקיעות השופר, ממש עוד כמה דקות אחזור לחזרת הש"ץ של מוסף ואשלים 70 תקיעות נוספות.
ובנתיים רק מפנטזת, על הפעם הבאה..
בפעם הבאה הבטחת שיהיה לי כואב יותר, שהוא לא ירחם עליי, ואני רק תוהה לעצמי עד לאן ימתח הגבול. האם בפעם הבאה תשתמש בסכין? אשכב כמו ילדה טובה ותחרב לי את הגב? סתם זורקת רעיונות שאולי תקרא.
תמיד שואלים אותי מה פנטזיה ומה אמיתי. אחת ולתמיד, מה שכתוב בלשון עבר או הווה קרה. ומה שבעתיד, אולי יקרה.
