את יודעת איך זה לשכב על המיטה, לנשוך שפה ולחכות שזה ייגמר?
איך זה להילחם ברגליים הרועדות כדי שהוא לא ישים לב שאת פוחדת?
איך זה להסתכל לכל כיוון חוץ מלעיניים שלו, לשם את לא מסוגלת להסתכל.
את יודעת איך זה לאבד תחושה? להתנתק? להיכנס למין עולם פנימי סגור שבו הוא לא מעלייך, חודר אותך.
את יודעת איך זה לעצור את הדמעות בכוח ולמלמל לעצמך רק עוד קצת וזה ייגמר. את רק צריכה לחכות שהוא יסיים. יגמור.
את יודעת איך זה?
איך זה שכואב, בלי שהוא מכאיב, שורף? וזאת אפילו לא אשמתו שהוא לא עצר. כי את לא ביקשת.
את לא ביקשת שיעצור, את לא הראית שום התנגדות, מסרת לו את עצמך קשורה, כבולה. מה עוד הוא היה יכול לעשות?
את יודעת איך זה לחכות שהשניות יעברו, להתפלל שהשעה הזאת תעבור מהר יותר? והיא נמשכת נצח..
ואת מנסה לדמיין מישהו אחר מעלייך, מישהו שאת אוהבת, וזה עוזר. עוזר. רק עוד קצת וסיימנו.
את יודעת איך זה לנשום לרווחה כשהזרע נמרח לך על החזה, למרות שהעור שלך מצטמרר מגועל? כי זה סימן שאת יכולה לחזור הבייתה.
את יודעת איך זה לשתוק כל הנסיעה חזור כי שום דבר שתגידי לו יבהיר לו מה קרה לפני דקה.
את יודעת?
את יודעת.
חיבוק?
