גוש עצום וחנוק היה תקוע בי יותר מידי זמן. הרבה יותר מידי זמן, יותר מידי זמן התנדנדתי על הקצה של הצוק, מרגישה את האוויר הקר מושך אותי למטה אבל גם את הקרקע שמאזנת אותי.
והיום, נפלתי, צנחתי. ממש קשה לי לשים את האצבע על מה קרה. אבל אני בכל זאת אנסה להסביר, מזמן לא חוויתי כאב. נכון, נשכו אותי, חנקו אותי ולפתו אותי. אבל לא הצליפו בי, ולא חתכו אותי.
והיום זה קרה, ובכיתי והתפתלתי וברחתי כמו ילדה קטנה, זה מסתכל בהתחשב בכך שפעם היה הרבה יותר קל לי להכיל את הכאב הזה והסיטואציה הזאת.
אבל הסוף, כשהסכין רקדה לי על הגב, מעבירה מין תחושת צביטה, שבסופה צריבה. ואז, כשהמים החמים שרפו את החתכים הטריים. שם נולדתי מחדש. כי הבנתי שאני לא צריכה שום כאב חוץ מהכאב הזה, ברור שאצטרך להכיל כאבים אחרים בעל כורחי, אבל לא אהנה מהם. לא כמו הכאב הזה.
ואז הדמעות לא הפסיקו לזלוג, נפתח הסכר, אחרי הרבה זמן שהוא היה סגור וכבר עמד להתפקע.
הוא פשוט נפתח לו בבום, נותן לזרם לשטוף אותי איתו, לשטוף הכל.
זה הרגיש כמו לידה. אבל אף פעם לא חוויתי לידה.
יחיסנו לאן אמרתי?
זה לא אתם, זה אני, אני צריכה הפסקה מהכלוב, מהבדסמ.
ותאמינו לי שאני אחזור כמו חדשה.
אז שווה לחכות.
