אני יודעת שכולכם רציתם לשאול על הפעם ההיא שאלינה גררה אותי לפזר קקי ברחוב אבל לא היה לכם נעים, אז הנה בבקשה אני מכריזה בזאת על ספיישל סיפורי אלינה.
בשביל שיהיה לכם קל יותר לדמיין אותה, אלינה נראית בול כמו איניד מונסדיי רק רוסיה ועם שיער קצת יותר ארוך והאופי שלה הוא קוקטייל של 10% cheer (איניד, כבר אמרנו?) ו-90% נונשלנטיות בקיצור היא אייקון רצח וואלה תנחומי שאתם שומעים על גדולתה רק דרך כתבי הקודש ולא זכיתם לחזות בפלא הזה במציאות מה אני אגיד לכם.
אז ככה, אלינה למדה איתי בחטיבה ובתיכון ואז גם סידרתי לה עבודה במקום שעבדתי בו בשבריר השניה שבו חשבתי בטעות שהיא שפויה. אלינה ואני נראות אותו הדבר, כאילו לא באמת פשוט שתינו רוסיות בערך באותו גובה, עם כמעט אותו צבע שיער בערך באותו האורך אז מבחינת כל הישראלים אנחנו תאומות זהות. אבל אל תדאגו זה בסדר, גם אנחנו מתגזענות כלפכם פשוט יותר באלגנטיות.
זה לא הפריע לנו יותר מדי, חוץ מבפעמים שאיבדתי חניכים קבוע וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה ואז גיליתי שהם פשוט הלכו אחרי אלינה בטעות כי נראנו להם אותו הדבר. אה וכמובן הפעם ההיא שישנתי אצלה והיא הלוותה לי פיג'מה שלה כי החלטנו כנראה שאנחנו לא מספיק נראות כאילו יצרו אותנו באותו המפעל. בקיצור קיבלתי 3 כמעט-ספאנקים מבעלה ככה, היה צחוקים רצח אבל מאז הבאתי פיג'מות משלי.
אני יודעת ששוב לא נעים לכם לשאול אז אני אענה בשבילכם, כן, אלינה נשואה מגיל 19 וזאת למה וזאת כי הבחור שהיא יצאה איתו חצי שנה אבל הכירה כבר 4 שנים שאל אותה אם היא תתחתן איתו אז היא אמרה שכן בטח למה לא כי היא חשבה שהם מדברים באופן תאורטי על העתיד בסוף התברר שזאת הייתה הצעת נישואין אז היא כבר זרמה איתו כי לא נעים.
ערב אחד כשהיינו בתיכון אלינה יצאה לדייט עם מר בחור אחר לא חשוב שמות קראו לו מיכאל, כשלפתע הבחינה לב בנחש. היא אמרה לו "תראה, מיכאל, זה צפע."
"לא," הסגביר לה מיכאל, "זה לא צפע."
"בטח שזה צפע."
"זה לא צפע."
"זה כן צפע."
"זה לא צפע."
אז אלינה עשתה את הדבר ההגיוני ביותר, כלומר ניגשה והרימה את הנחש ונופפה בו בהפגנתיות מול הפרצוף של מיכאל "תראה, זה כן צפע."
בקיצור, את הבגרות במתמטיקה שהייתה שבועיים אחרי היא כתבה ביד שמאל.
כששמעתי ממנה את הסיפור ושאלתי את השאלה המתבקשת, "מה את מטומטמת?" היא ענתה לי "ממש לא. אני צדקתי, זה באמת היה צפע. אפילו מיכאל הודה."
יום אחד אלינה פשוט ניגשה אלי מתוך הכחול באמצע העבודה, לקחה קווצת שיער שלי ואמרה "את שמה קודם מרכך ואז מסכה נכון? אז את חייבת לעשות את זה הפוך אחרת את מפצלת לעצמך את השיער" וואלק מה אני אגיד לכם מאז השיער שלי השתפר פלאים, אם יש לי כלל ברזל בחיים זה תמיד להקשיב לאלינה
אבל המומחיות שלה לא מסתכמת רק במוצרי שיער, האמנות האמיתית שלה זה בשמים. אלינה מכירה את כל סוגי הבשמים שאי פעם נמכרו בסופרפארם. אלינה יכולה לזהות כל בושם על בן אדם לפי הריח שלו. איך אני יודעת, אתם שואלים? כי בכל בוקר היא הייתה מזהה בהצלחה את הבושם ואומרת דבר קריפי ומפורט כמו "אה את משתמשת עכשיו במידנייט רוז של לאנקום. זה מתחיל מפטל-ורדים-מאסק אבל מתחלף לריח של וניל אחרי 4 שעות." כששאלתי אותה למה לעזאזל היא יודעת את זה היא אמרה "מזתומרת למה זה כתוב באתר שלהם. ובכלל כשאת בזבזת את הזמן שלך כמו מטומטמת על בגרויות אני הייתי הולכת לסופרפארם ומבלה שם שעות כל יום."
האגדה (כלומר אלינה) מספרת שמדי פעם היא הייתה גונבת בשמים אבל לא הצלחתי להוכיח או להפריך את זה. אגב, הבדיחה לגמרי על חשבוני כי אני עדיין תקועה על התואר הראשון שלי. אלינה עוד מעט מסיימת תואר שני.
אגב, ממש אהבתי את הבושם ההוא אבל הפסקתי מאז שגיליתי שלאנקום מנסים על בעלי חיים. אלינה כמובן לא שותפה לאידאולוגיה שלי. הציטוט המדויק יהיה "כל פעם שאני קונה מוצר שכתוב עליו 'לא נוסה על בעלי חיים' אני מנסה אותו על חתולי. שיתרום משהו בבית. מזתומרת לא נוסה? אז אני אנסה!"
נכון מאוד, לאלינה אין ראיה מרחבית. יש לה חתול בשם חתולי ושרקן בשם שרקן.
אני יודעת שאתם פשוט רוצים להגיע כבר לקטע שאנחנו מפזרות קקי ברחוב, אבל סבלנות! יש לי הזדמנות לקבל כאן טד-מוסבי-מומנט ולמשוך את זה 9 עונות ואני לא מתכוונת לפספס את זה, אז אני אספר לכם סיפורים קטנים בינתיים. כמו למשל על הפעם ההיא שקבענו עם אלינה ועוד כמה חברות והיא הייתה epicly late אבל לא עם סטארבקס כמו בקלישאה אלא עם קופסת גלידה משפחתית 1.3 ליטר בטעם וניל עוגיות שהיא אכלה עם כפית תוך כדי הליכה.
או למשל על הפעם שהייתה לנו בעבודה תערוכה לקהל הרחב, אבל בגלל שהיו יותר מוצגים ממדריכים הם היו נפתחים ברוטציה בשעות מסוימות. בקיצור, אלינה מסיימת את המשמרת שלה על הנדנדות וכבר נועלת אותן תוך כדי שהיא מתכננת את בריחתה אל החדר צוות, כשלפתע מגיעה אמא עם ילד קטן ומנהלת איתה שיחה שעד היום כולם חוץ מאלינה מכחישים שהיא קרתה.
"רגע, חכי שניה, אל תנעלי, יש לי פה ילד מאוד מיוחד שקשה לו מאוד לחכות."
"מה? אז זה נורא, תחנכי אותו!"
"לא, לא, את לא מבינה, הוא ילד מיוחד." אומרת האמא ושולפת כרטיס נכה של הילד.
"כן, גם לי יש כרטיסים" שולפת אלינה את כרטיס העובד שלה, וה-ו-ל-כ-ת משם(!!!)
אבל אל תראו אותה ככה, אלינה היא חברת אמת. באחת מהרפתקאות העבודה שלנו אלינה התיישבה בחצאית על הדשא ונעקצה על ידי מה שהיה נדל בקירוב טוב, ממש כמה ימים לפני יום כיפור. ביום כיפור היא חשבה שהפצע לא מחלים ואולי כדאי להתייעץ עם הרופא שלה. אז מה יהיה הכי חכם לעשות? נכון מאוד! אלינה הציעה שנלך לבית הכנסת שאליו הולך הרופא שלה, ביום כיפור, ונראה לו שם תמונה של התחת שלה בטלפון כדי שהוא יוכל לייעץ לה מה לעשות. אחרי ששכנעתי אותה שאולי עדיף לא להראות תמונות תחת לרופא מחוץ לשעות העבודה שלו ועוד בבית כנסת ועוד ביום כיפור, אלינה הציעה שנלך לבית כנסת סתם ככה.
הסכמתי, ואפילו שמתי ביחד איתה חצאית ארוכה כדי שהיא לא תרגיש לבד, כי אני חברת אמת.
בערך בחצי הדרך לשם הבנתי שהתחתונים החדשים שלי הם טעות ושהם לוחצים הרבה מעבר לסביר, אבל אני עם חצאית ארוכה, אז אני יכולה פשוט להוריד אותם ולהפסיק לסבול. אלינה הורידה את שלה גם, כדי שאני לא ארגיש לבד, כי גם היא חברת אמת.
פסדר יאללה אל תסתכלו עלי ככה אני אספר לכם את הסיפור על הקקי. אז הכל התחיל בזה שישנתי אצל אלינה ורצינו ללכת למכולת. הסיפור שאתם רוצים לשמוע בכלל קשור להליכה ולא למכולת, אבל גם במכולת אלינה עשתה לי תקרית דיפלומטית אז אני אספר לכם גם את זה.
בקיצור, אלינה לקחה את ה700 קילו חמצוצים שלשמם באנו ועד כה נראה שהכל עובר בשלום, כשלפתע בקופה פוגשות אותנו 20 חבילות של המהדורת ילדים עם צרכים מיוחדים של קינדר, תמונה מדויקת להמחשה לקוראים שפחות שפר עלהם הדמיון.
אז אני, בגלל שאני מטומטמת, אמרתי לאלינה משהו כמו "אוי לא מי האידיוט שקרא לזה 'מהדורה מוגבלת' איך לעזאזל הם לא הבינו איך זה נשמע."
ואז הקופאית הנחמדה שואלת "מה, אתן אוהבות את השוקולד הזה?" ואלינה כמו מטומטמת במקום פשוט להגיד "לא, תודה" או "כן" או פשוט פאקינג לסתום אומרת לה בשיא הנונשלנט "לא, אנחנו סתם צוחקות על זה שהילד פה נראה מצחיק."
בקיצור נחשו מי הייתה צריכה לנקות את החרבון הדיפלומטי שהיא השאירה לי ולהסביר לקופאית על מה באמת צחקנו.
עכשיו כשפחות או יותר קלטתם את הוייב של מי זאת אלינה, אספר לכם מה קרה בדרך למכולת.
בערב הסליפאובר שלנו, אלינה הכריזה שהיא סיימה לדגמן לי את שמלת הכלה וכל הלנג'רי שלה (אלינה מקפידה להסתובב בבית בשמלת הכלה שלה אחת לחצי שנה כדי שהיא לא "תשכב סתם" וכי היא לא מוכנה לבזבז 400 שקל על חוויה חד פעמית. כן קראתם נכון השמלה עלתה 400 שקל כי היא קנתה אותה בחנות לשמלות בת מצווה כי מתברר שיש להן את אותן המידות?? וגם אלינה מעדיפה להשוויץ לי ולא לבעלה בכל ההלבשה התחתונה הסקסית שהיא קונה, כי לדבריה אם היא תדגמן את זה לבעלה הוא ירצה סקס איתה, אבל אני לא) וכעת אפשר ללכת לצוד חמצוצים במכולת.
חתולי החליט להתלוות אלינו, ואלינה החליטה שזה בסדר והוא עושה את זה תמיד. בערך בחצי הדרך למכולת נפרדו דרכנו, ואלינה שוב אמרה לי שזה בסדר והוא מכיר את הרחוב והוא יודע לחזור. הלכנו למכולת, השגנו חמצוצים, נתנו לאלינה להביך אותנו מול הקופאית ותור של לקוחות זועמים, וחזרנו למשכנה.
עברו כמה שעות וחתולי עדיין לא חזר. אז אלינה קמה ואמרה לי "בואי אלי, אנחנו הולכות לפזר קקי ברחוב." והלכה עם שקית וכף אל ארגז החול של חתולי.
כששאלתי אותה, בעדינות המירבית, למה לעזאזל, היא אמרה לי שזה טריק ידוע של חתולים. עושים שביל קקי בסגנון עמי ותמי אל הבית שלה וככה החתול שכנראה הלך לאיבוד מוצא את הדרך בחזרה. נאלצתי להודות בתבוסתי ולהגיד "אוקיי, אני לא יכולה להתווכח עם ההיגיון הזה, אבל בואי נעשה דבר כזה. אנחנו יודעות בערך איפה נפרדו דרכנו. בואי ניקח את השק קקי הענק שאת כבר מחזיקה ביד ונלך למקום שבו נפרדנו ממנו ונחפש אותו שם. אם לא נמצא אותו, בדרך בחזרה כבר נפזר את הקקי.טוב?"
אלינה הסכימה שזה אכן הפתרון ההגיוני יותר, אבל זה לא הפריע לה, כמובן, לשים גוש נדיב כל 5 מטר מהשניה שיצאנו מהבית. ואיזה הפתעה, איך שהגענו לרחוב שבו השארנו את חתולי, מצאנו אותו! עומד בדיוק באותו מקום!
אלינה וחתולי קיבלו איחוד מרגש ואז חזרנו ארבעתנו- אלינה, אני, חתולי ושק הקקי- בחזרה לדירה של אלינה. כשאמרתי לה "נו את רואה שצדקתי? היינו צריכות קודם לחפש אותו ורק אחר כך אם צריך לפזר קקי כמוצא אחרון."
על זה היא ענתה לי "אני סתם ממש רציתי לפזר קקי ברחוב גורדון. הם כאלה סנובים מגעילים, מישהו היה צריך לעשות את זה."
