לאמא שלי ולי היה.. אה... "דיון" על זה שהאנושות הולכת לכיוון של להשמיד את עצמה עם כל האסקלציה של המלחמות בזמן האחרון ועם זה שלרובנו יש נשק גרעיני. אני העליתי נקודה שלדעתי מאוד אופטימית ומרגיעה, וזה שגם אם האנושות תשמיד את עצמה לגמרי בסוף האבולוציה והטבע תמיד ינצחו. אפילו אם נושמד בסוף אחרי מספיק זמן האבולוציה תצמיח מינים חדשים וזנים חדשים, ועם הזמן הם גם יתפתחו ויפתחו תודעה ואחריה ציוויליזציה. זה אולי יקח עשרות מיליוני שנים ואולי יותר, אבל אנחנו חושבים שזה הרבה רק כי אנחנו מסתכלים על זה מנקודת המבט האנושית שלנו, ש-100 שנה מבחינתנו זה כבר נצח כי זה אורך החיים שלנו, אז 10 מיליון שנה מבחינתנו זה משהו שלא יקרה אף פעם. אבל מבחינת היקום, כל כמות זמן סופית היא שום דבר ולכן בסקאלה הגדולה ההבדל בין 10 מיליון שנה לבין 10 שנים הוא כמו ההבדל בין שעה לשניה, זה כמות זמן כל כך זניחה יחסית לאינסוף ובסוף בסוף מה שמשנה זה שהחיים ביקום לא באמת יוכלו להכחד. לדעתי האישית והסובייקטיבית מאוד אבל שהיא גם האמת האובייקטיבית כי אני אף פעם לא טועה וגם מאוד צנועה, זו דרך מאוד מרגיעה להסתכל על היקום ולדעת שבסוף לא באמת תהיה הכחדה סופית של החיים, פלוס יש משהו מאוד יפה בלהוציא קצת את הראש מהתחת של עצמך ולראות דברים בפרספקטיבה של היקום ולא רק במשמעות שיש להם אצל בני האדם. אמא שלי לא מסכימה איתי, היא אומרת שזאת דרך קרה ומזעזעת להסתכל על היקום ואיך אני יכולה לדבר בכזאת שלווה על הכחדת כל הגזע האנושי רק כי אחרי 10 מיליון שנה יהיה פה גזע חדש. זה היה דיבייט ארוך ומייגע שבו כל אחת ניסתה להציג את הפרספקטיבה שלה, בקיצור בסוף זה הגיע לזה שעכשיו לאמא שלי יש אותה תשובה לכל שאלה שמגיעה ממני.
"אמא את תספיקי לעשות את הכביסה הלבנה?"
"כן"
"חושבת שתספיקי להכניס את המכונה עד מחר?"
"מה זה משנה לך אם אני אעשה את זה היום או בעוד 10 מיליון שנה?"
"אמא את יכולה להעביר את המלח בבקשה?"
"מה אכפת לך אם אני אעביר לך עכשיו או בעוד 10 מיליון שנה?"
"אמא, את חושבת שנספיק לצאת לפני 4?"
"מה זה משנה לך אם נצא עוד 3 שעות או עוד 10 מיליון שנה?"
