אני:"ברור שאני לא שמחה על מוות יחמאר מתנשא ואם הייתי יכולה הייתי עוצרת את כל המחבלים ופשוט שמה אותם בכלא בלי שתשפך טיפת דם אחת לא משנה של מי ואיזה זוועות הוא חולל, אבל המציאות לא עובדת ככה, במציאות במלחמות נשפך המון דם ואם אתם לא רוצים את זה אז אולי אל תקימו ארגוני טרור ואל תתחילו מלחמות ואז תשחקו אותה הקורבן. כשאני שמחה על החיסול של נאסרללה או של הניה או של אבו באקלווה אני שמחה על ההתקדמות של צה"ל במבצע בתקווה שזה יזרז את השמדת ארגוני הטרור וסיום המלחמה. אז אל תשחק אותה high and mighty ותדבר על כמה שאנחנו מזעזעים כשאנחנו שמחים על חיסול של מחבלים כשאתם הצד שמכחיש עובדות ומעוות אותן לכדי אוברסימפליקציה מזעזעת כשאתם לא מציעים שום פתרון פרקטי והטיעון המרכזי שלכם הוא 'למה ישראל לא יכולה לדמיין שאנחנו חיים בעולם של דובוני אכפת לי'. אז תסתום את התחת הפריבילגי שלך ותלמד קצת היסטוריה לפני שאתה מתנשא מעלי."
הוא: אוקיי.... לא שאין לך כמה נקודות טובות אבל את לא חושבת שזה מוגזם ממש?
אני: בתור התחלה אפשר להסכים על "מלחמה בטרור לא הופכת באורח פלא לג'נוסייד רק בגלל שאתה לא אוהב את הצד המנצח"?
הוא: את... את בטוחה בזה?
אני: מה הבעיה?
הוא: נשמה זה נקרא "מילת ביטחון" ולא "פסקת ביטחון" מסיבה, למה את תמיד חייבת לבחור את האופציה הכי מוזרה בכל סיטואציה למה
אני: צודק. אז "ג'נוסייד"?
