את כל הפרחים שהנבטת בי, את העשבים השוטים הצמחים הטורפים וגם את זה שמטפס אני שורפת.
קיבלת אותי אדמה בתולית וכל מה שעשית זה לטפח גן שושנים עם מיני צמחים.
למזלי לא נטעת עץ, לא יער.
כן, בהתחלה היינו יפים, מלבלבים. גינה שפרפרים רק חולמים להתגנדר בפינותיה.
אבל אחרי שנתיים ללא דישון וצימאון בידאסמי שניזון במקרה מהגשם..
אני בוחרת לשרוף הכל.
אני מבינה שאני יותר מכמה גרגרי חול בצבע וניל.
אני שכבות, אני סלעים, אני רכה אני בורות והרים יש בי הרי געש יש בי נחלים ומעייני סוד וחיים.
אני גיר אני אבני חן, אני טרה רוסה אני בזלת אני בוץ.
יכולת להצמיח בי הכל.
להכות בי שורשים עד קרום הגלעין שבי.
אם היית אוהב לעבוד היית חורש אותי וקוצר פירות.
נושם חמצן נקי נהנה בצל בונה נדנדה ומסתובב עליי עירום. היית הולך לאיבוד ביער צועק בוכה שובר את ענפיי עם ביטחון שתצמיח עליי חזקים יותר.
אבל אתה איש של נוחות, מעדיף לתת לרוח לשאת אותך.
לאט אשרוף עלה עלה. כמה זמן שיקח.
על מה שהצלחת להנביט בי אני אומרת תודה.
הכל מתחיל לנבול ואני צופה ביופי של רפיון הקמילה סופגת את זכרונות הטבע שהיו עליי וממשיכה באבולוציה של עצמי.
